יפו תל אביב

את יום נישואינו העשירי החלטנו לחגוג כמו שנהגנו לחגוג פגישות רומנטיות בראשית דרכנו המשותפת: בארוחת ערב אחד על אחד במסעדה.

הארוחה הראשונה ממש היתה בסוזנה בנווה צדק, שם מעל צלחת פירות יבשים ממולאים החלטנו שיש מקום לפגישה נוספת. בפגישה הבאה הוא הגיע עם תרמיל מלא מצרכים ברכבת מנהריה ובישל לי דג סלמון. וכך התקדמנו מפגישה לפגישה, מתירים כל פעם פחד אחר: אני לומדת על מערכות יחסים והוא לומד על החיים בעיר הגדולה.

מאז זרמו הרבה מים בירקון, הזוג התרחב לחמישיה ועדיין כל יום לומדים את הביחד.

ההחלטה ללכת ליפו תל אביב היתה שלו, ההחלטה לבקש מהמלצרית להביא כל פעם מנה אחת לאמצע השולחן היתה שלי. כמו תמיד, כל החלטה של מי מאתנו מעוררת הרמת גבה (במקרה הטוב) אצל הצד השני, כולל נסיונות טרפוד (אולי נלך לצפרה?) וכמו תמיד בדיעבד מסתבר ששילוב ההחלטות הוא מנצח. זו תמצית הזוגיות שלנו: כל אחד מתעקש לחתור בנהר דמיוני משל עצמו חולם להגיע לאיזו גדה נכספת, והקסם קורה כשאנחנו מסכימים להיות באותה סירה ובאותו נהר: פתאום החלומות מתגשמים.

פתחנו בפוקצ'יה ריחנית וחמימה שהוגשה עם עגבניות תמר צלויות ומתוקות שהקליפה פשוט התגלצ'ה מהם ובקבוק בלאן דה בלאן (220 ש"ח) לא לפני ששמענו הרצאה מאלפת מפי מלצרית היין של המקום שהוכיחה בקיאות ונעימות גם יחד.

לראשונה פתחנו במנת קרפצ'יו מוסר עם תיבול מינימליסטי של שמן זית, סחיטת עגבניה ופלפל חריף ירוק קצוץ, מנה פשוטה וטעימה. לאחריה הגיעה מנה של בורקס סרטנים מעלפת (בעיני הכי טובה, אבל זה לא חוכמה כי אני שפוטה של בצקים): בתוך כיס משולש מבצק עלים נימוח שכנו להם בנחת פיסות בשר לובסטר ופיסות פטה לבנבנות ומעל הכל רוטב הולנדייז בצהוב חיוור וביצה עלומה שחלמונה צהוב עז נמזג חיש אל תוך הקונסטרוקציה כבר עם הביס הראשון. כל ביס היה מושלם: בצק פריך, קצת מליחות מהגבינה, נגיסות סרטן טעים, והכל טובל ברוטב מוצלח שלא משתלט על העסק. ואריאציה מאוד יצירתית על אגס בנדיקט, וסוג של מנה שיכולה בקלות להפוך למנה מיתולוגית.

לאחר מכן עברנו למנות הבשריות, דגמנו קרפצ'יו בקר ששמעליו פוזרה שעועית שחורה במקום גבינת פרמיז'ן, שילוב מפתיע ומקורי ושוב בחלק התיבול הולכים על בטוח: עגבניות טריות, שמן זית ופלפל חריף.

ואז הגיעה מנת טורטליני לחי, ואנחנו נכנענו סופית. בצק הטורטליני עתיר חלמון ומוצק, ובתוכו נחו פיסות מתקתקות של בשר שבושל לדרגה מושלמת, וכל הכבודה טובלת בציר עשיר ואדום עמוק של יין ובקר עם פיסות של סלק וערמונים ולצידם פירה נימוח של תפוחי אדמה. חיסלנו את המנה לאט אך בבטחה.

למרות שכבר היינו מלאים הזמנו קינוח שוקולד שוקולד שקצת אכזב – עוגיות שוקולד, מוס שוקולד, גלידת שוקולד וריבועי פלאן שוקולד. המנה הזכירה לנו מנה אחרת שאכלנו בטאפאס 41 בברצלונה (שם היא נקראת טיול ביער) ובעינינו הביצוע ביפו תל אביב לא התקרב למקור הספרדי.

שילמנו 650 ש"ח כולל טיפ וסיכמנו שהערב היה נעים מאוד.

על הזיכרון

לאחרונה יצא לי הרבה לחשוב על סוגיית הזכרון, העיסוק במה אנחנו רוצים לשמר: חוויה בלתי נשכחת, רגע מרגש, אדם אהוב, מנה טעימה. הכל התחיל בטקס הפתיחה של האולימפיאדה (שמתי לב שהרבה דברים נפתחים באיוונט הזה לאחרונה). היה את הדיון המורכב אודות דקת דומיה לספורטאי מינכן, ואז בטקס בין זיקוק לשיר לריקוד לצניחה חופשית הקרינו תמונות רבות של אנשים שהיו ואינם עוד ככה במשך כמה דקות טובות ולא יכולתי לחשוב למה לא יכלו כבר להוסיף עוד דקה לספורטאים ההם. ולמה כל ההקדמה הארוכה הזאת, בבזל 5 שזה המקום בו אני עובדת היתה מסעדה קטנה שנסגרה השבוע  ובטח שאין שום דבר טוב לכתוב על האוכל שהוגש בה, הוא היה איום ונורא. מטבח מוסדי שפרש מזנונים של סלטים קרים ומנה חמה בהגשה, תוספות ככל יכולתך וקינוחים מופרכים כמו קרמבו וחטיפי קוקוס אדומים. אבל כל אימת שנכנסתי בשערי ההיכל הדל הזה שהאכיל אנשים ענקי דרך וצנועי הליכה קרה לי משהו מופלא: נסעתי במנהרת הזמן לתקופת בית הספר היסודי בחדרה, למרפסת המסעדה שבתוכה זכו לאכול ילדים מאושרים שאמותיהם עבדו עד מאוחר. אתרע מזלי ואמא שלי חיכתה לנו עם ארוחת צהריים כל יום וחרף תחנוני סירבה לרשום אותי למסעדה. בעקשנות ילדותית כמעט ביליתי את כל ההפסקות של שעה 12 בפתח המסעדה (יחד עם עדר ילדים מורעבים) בתקווה לקבל איזה משלוחה קטן מהארמון. ובכן הריח שהמם את כל באי מסעדת בזל 5 (והדיר רבים וטובים הרחק משם) היה זהה בדיוק לריח של מסעדת ילדותי הנשכחת. שש שנים (ברוטו) היתה לי הזכות לשוב ולהיזכר בריח ילדות אהוב כל צהרים מחדש. מודה שזו היתה דקת דומיה יחסית ארוכה אבל פרוסט כתב על זה כרך שלם.

ואם כבר בדקות דומיה עסקינן אי אפשר לא להזכיר את טייסט אופ סצ'ואן בכפר שמריהו, את תפוח זהב וקרן, את הפוקצי'ה של אוקיינוס ואת רביולי הסרטנים של אורקה. נכון שיש פוקצ'יה טעימה גם ברפאל, ונכון שיש בורקס סרטנים מצויין ביפו תל אביב, שלא לדבר על אוכל אסיאתי משובח בצפרה, אבל. ואז אחרי שחשבתי את המחשבה הזאת מההתחלה ועד הסוף הבנתי שמשהו בראשוניות הזו כשהחך או האף פוגשים משהו שמטביע חותם, זה יכול להשאר בלב שלך לנצח, והנצח הזה מתקיים רק בלב שלנו, מקסימום בלב של עוד מישהו קרוב שהיה שם אתנו. ולכן אולי טוב שלא הפריטו את הזכרון של ספורטאי מינכן בין מרי פופינס למלכה בורוד. הנסיון לזכור דומה לניעור שמיכה מלאת חול בחוף הים: מי שעומד קרוב מרגיש כל גרגר, לשאר לא איכפת.

יולי אוגוסט – לא על אוכל

אני לא יודעת מה קורה אתי בזמן האחרון שאני חווה את החיים מהצד המעצבן שלהם. המעסיק הנדיב שלי העניק לנו חופשה משפחתית באילת וכך מצאנו עצמנו מבלים במלון רויאל גרדן שאין לי ולו מילה אחת רעה לומר עליו, השירות ברמה כזאת ששירות חדרים מתקשר אחרי כל בקשה לברר האם קיבלנו את הסוכרזית, את השלט החדש, את המגבות, שוב את המגבות, את הכרית הנוספת, נייר טואלט ומה לא. אבא שלי שהוא איש סקרן היה מוטרד יומיים מהאור האדום שהבהב בטלפון ודחק בי להקשיב להודעות. אני בחופש קצת פחות מתעניינת במי שמחפש אותי, וכך יצא שכשנשברתי ובדקתי את ההודעות (שכחתי לציין שאבא שלי גם איש מתמיד) הן כולן היו שירות חדרים שהתקשרו לברר האם הטלויזיה עובדת והאם הקפה היה מספיק מתוק.

לצערי הביקור במצפה התת ימי  לא עמד בסטנדרטים הנ"ל של שירות. אין לי מילה רעה לומר על הדגים, הם מצידם צבעוניים יפים מגוונים ובעיקר שותקים. מולם בני המין האנושי (ואני בכללם) צועקים, מרוטי עצבים והלומי חום מדדים אחרי הילדים מתצוגה לתצוגה יחד עם עוד קרוב ל250 איש בכל רגע נתון. להקות להקות שמחפשות אחרי עוד אטרקציה: אמהות אמהות וגם אבות מגלגלים עגלות עם ילדים בני שנה כדי ללמד אותם על עולם החי שמתחת למים "הנה חמודי תראה דג!" .

המשבר האישי שלי הגיע לעיצומו בחלק שבו יורדים אל מתחת לפני המים – כמות האנשים שיורדת שש מטר מתחת לפני המים אינה מוגבלת (באמת. הלכתי לבדוק את רשיון העסק שלהם), המוני  אנשים להוטים לרדת (או במקרה שלנו לעלות למעלה) ומרוב חיפזון לא שמים לב לשילוט (כן מנשק'ה : יש גרם אחד ליורדים, וגרם אחר לעולים) וכך לא רק שצריך להתמודד עם חרדות מולדות (פחד מהים, פחד לאבד את הילדים)  צריך גם להחליף ריחות זיעה עם הזולת. כמי שהאוטומט שלה תמיד מקרין תרחישי שיבוש מגה קוסמיים לא יכולתי שלא לחשוב מה יקרה אם נניח ספינת הזכוכית ששטה מעל תתקל במבנה או איזה רעידת אדמה תיצור בו סדק. אנא נפנה ואיפה נבוא, ואיך כל ה 250 איש האלה ימצאו את הידיים והרגליים והילדים והעשתונות לעלות בחזרה למקום בו האויר לא מוקף מים.

יצאתי מהמצפה רק כדי לעצור בבית מרקחת סמוך לבקש תרופת הרגעה, וסיכמתי לעצמי שיש דברים מוצלחים מחופשה באילת ביולי.

 

קפה אירופה קפה 12 ומה שביניהם

במוצ"ש דקה לפני שהתחיל משחק כדורגל נוסף הלכנו לקפה אירופה. כל עיתון שפתחנו בסוף שבוע הילל ושיבח את המקום אז היינו חייבים לדעת הכצעקתה. הערב התחיל כמו נס קטן – מצאנו בייביסיטר, ואפילו חניה ברוטשילד 17 אבל שם נעצרה היד שלנו. ביחס לקפה אירופה הבילוי הסתכם בקריאת התפריט. זה התחיל עם אבי שאמר שזה מקום לרווקים ולפנויים רגשית ועורר בי אוטומטית סנטימנט שלילי. מבט מהיר סביב הבהיר שיש משהו באובזרווציה שלו – את החלק הקדמי גדשו להקות להקות של נשים, תצוגת פרוגסטרון מרשימה ומגוונת. מייד ביקשתי ממנו שיעבור את הכביש לבדוק אם יש מקום ברוטשילד 12.

נשארתי לקרוא את התפריט שנשמע כאילו נוסח על ידי אייל שני. מנות כמו "טבולה, בורגול לא עבה וגם לא מאוד דק" או "רביולי סלק, בצק של איטלקים צבוע סלק" ולקינוח "נתח שקצבים אוהבים עם איזשהי פחמימה" אבל כולם אומרים שזה מקום שפתחו אנשי הבסטה. מכל מקום אחזור לדגום את האוכל כפי הנראה עם חברה.

אבי חזר ממסעותיו בעולם ודיווח שיש מקום ממול מה שחרץ את גורל הביקור בקפה אירופה. חצינו את הכביש אבל האווירה שממול הזכירה לי ברנץ' ביום שמש בהיר ואני הרי בבילוי לילי. אמרתי לו חכה אני זוכרת שיש איזה מקום פה שנכנסים אליו מאחור. וכך מצאנו את עצמנו בפתחו של בר סטייל שנות השמונים: חשוך, רועש, עשן סיגריות ושולחנות דביקים. מסך עליו הקרינו את המשחק ודי ג'יי ששתה קוקה קולה כי החיים יפים. פול האוס. שאלתי את המלצרית מה ההבדל בין הקפה מקדימה לבר מאחור (חוץ מהאוירה) והיא אמרה שהתפריט אותו תפריט השתיה אותה שתיה והשורות אותן שורות. ביני לבין עצמי חשבתי שיש כאן רמה גבוהה של פתיחות עד שהפנמתי שהיא דיברה על השירות. התיישבנו והזמנו שלוש מנות מהתפריט לא לפני שגמרנו את הבטריות של הסלולר על להאיר אותו (את התפריט, חשוך שם). לשולחן הגיעו בסדר הבא: קפרצ'יו מוסר לגברת, קרפצ'יו בקר לגבר, קריספי קלאמרי כשובר שוויון ודלי פלוטים וגריסיני עם איולי משובח. האוכל היה טעים ומדויק. עם הפלוטים הייתי עוברת לגור – שורות שורות של בצק פרצעל לוהטות ופריכות שאי אפשר להפסיק לאכול. הפריכות שלטה גם במנת הקלאמרי שהוגש על חתיכות אבוקדו ועגבניה. בקיצור שמח. ביחד עם כוס יין לבן וכוס גינס מהחבית שילמנו 155 ש"ח. כשיצאנו אבי אמר שזה היה רעיון טוב לבוא מאחור ואני אמרתי לעצמי שכדי לשמור על תחרותיות בעיר הזאת חייבים להשתמש בחוסר עקביות גם אם יש לך יד מצויינת.

מיכאיל שלי (8.75)

בגורלו של האח מיכאיל נופל לטפל בי כל אימת שאני מגיעה למיון של איכילוב שזה קורה בערך פעם בשנתיים. האבחנה תמיד זהה – הסיר גולש וצריך קצת לצנן את הגעש…. עם מיכאיל יש שיחות מעניינות על מוצאות הפנסיה התקציבית (אוטו פון ביסמרק בשנת 1886 הוא מצטט בנונשלנט ומוסיף אבל אל תתפסי אותי בשנה), איך הפנסיה שלו תלויה בביצועי טבע, ועד כמה השואה היא היא הגורם המשמעותי בהקמת מדינת היהודים. כהנה וכהנה נושאים רציניים לעודד את החולה המודאג (כלומר אני). היום סיפרתי לו על הבלוג שאני כותבת שמשתף אחרים בחוויות האוכל שלי והוא בתמורה שיתף אותי בשיטה שפיתחו הוא וחבר טוב לדירוג מסעדות. נתחיל מזה שהוא אוכל רק במסעדות בשר (כי מאכלי חלב זה לנשים) והסקלה במדרג לא נעה בין 1 ל 100 או בין 1 ל 5 או משהו צפוי כזה. הדירוג מתחיל בשמונה (שהוא הציון הנמוך ביותר) ומסתיים בשמונה נקודה שבעים וחמש. לא פחות ולא יותר. אופן הדירוג משוכלל ולא היה מבייש את מודי'ס. הוא כולל פרמטרים חשובים כמו חניה ושירות וטיב האוכל ומגוון הסלטים. אפילו תגובת המלצר לגובה הטיפ משוקללת על ידי מיכאיל & קו. אבל הפרמטר בהא הידיעה הוא מה קורה לנתח הבשר כשהוא מתקרר היינו האם הוא נותר אכיל ומענג או שמא הוא הופך לדיקט. עד כה יש שתי מסעדות בארץ שקיבלו עד כה את הציון הגבוה מאוד של 8.7: הלופט בראשל"צ ורק בשר בדרום העיר. אף אחד לא יקבל את הציון הנכסף של 8.75 (כי זה שווה ערך למושלם): הרי לכם שיטה להפוך מספר שכוח אל למשהו נחשב. הטיפ לעולם לא יפחת מ10% אך יש ויעפיל ל 12% היה והם הגיעו למסקנה שמדובר במקום טוב באמת (מ 8.6 ומעלה).

קצת לפני שסיימנו את הבדיקות הוא אמר שהם תוהים לא פעם מה המשמעות של ביצוע שיחת המדרוג (שירים יד האנליסט ששאל את עצמו אי פעם את השאלה הזו) הרי הם לא חולקים אותו עם אף אחד וזה לא מפורסם בשום מקום. עוד בטרם שהספקתי לענות לו שהמון דברים טובים קורים בתפר שבין איש לחברו הטוב מבלי שיש לכך פרסום, הוא כבר המשיך בדהרה ואמר שהם אוהבים לשוב ולהיזכר בשיחת הדירוג, בהחלטות שעשו ולמה.

כשיצאנו מהמיון כבר ירד ערב. אני מודאגת פחות ורעבה יותר שאלתי את אבי מה דעתו שנלך לאכול איפשהו וננסה להפוך את השיטה של מיכאיל ליישומית אבל הוא אמר שהוא בסדר גמור עם ללכת הביתה ולהכין סלט.

דליקטסן

ביום רביעי בעודנו מיטלטלות באוטובוס צפונה עם הכיתה של נועה א. הזהירה אותי שדליקטסן הפך להיות מה שנווה צדק הינה עבור חתנים וכלות, או במלים אחרות: מקום עליה לרגל של אנשי הפריפריה.
ולכן שאמא ואבא שלי (שהם מחדרה) אמרו לי בששי בבוקר שהם ישמחו לפגוש אותנו לארוחת בוקר היה לי ברור שנלך לדליקטסן. עשיתי שני טלפונים כדי לנסות לשריין מקום ללא הצלחה כמובן. הגענו לשם היה חם,היה צפוף והרוב כבר הציע שנלך למקום אחר, אבל לא מהגרת כמוני תוותר על תכניות לבוקר של דאווין
תל אביבי: עליתי בנחישות למעלה וביקשתי מקום לארבעה. המארחת שהיתה לה עין אחת חומה ואחת ירוקה ישר אמרה לי יש מקום במרפסת. עולצת ירדתי לבשר לכולם שאוכלים כאן. למלצר שערך לנו את השולחן ומיהר להביא בקבוק זכוכית ירוק ובו מים קרים (איש יקר) אמרתי כך: עכשיו עשר ורבע ובאחת עשרה וחצי היינו כאן (במלים אחרות יש לנו עוד המון תכניות לבוקר הזה ההורים הולכים לקאמרי ואני והזמנתי את נועה שלי בת התשע למשכן לצפות בבלט cloud gate). לזכותו יאמר שהוא עמד בלוח הזמנים בצורה מדוייקת משימה כלל לא פשוטה בהתחשב בעומס שהיה שם למעלה למטה מימין ומשמאל.

בקומה התחתונה (בחלק המעדניה) אנשים קונים אוכל בכמויות, המוכרים לא עומדים בקצב.
בקומה העליונה אוכלים (והמלצרים דווקא כן עומדים בקצב עיין ע"ע).

אני ואמא החלטנו לחלוק ארוחת דליקטסן, הבנים הזמינו שקשוקה ירוקה ושקשוקה אדומה חריפה. ראשונות הגיעו לשולחן סלסלות הלחמים – באחת לחם מלא עם זיתים ולחם שיפון אגוזים ובשניה לחם בריוש פרוס. לצד הסלסלות הוגשה ריבת תותים וחמאה צהובה.
ארוחת דליקטסן כללה מגש של גבינות ופרוסות האם דקיקות שהחציצה היחידה ביניהם (שומו שמים) היו עגבניות שרי תמר. במגש השני כמה קעריות – באחת איקרה, בשניה סלט ביצים עם בצל ירוק, בשלישית הרינג בשמנת ובצל, ברביעית – זיתים שחורים, ובנוספת סלט ירקות קטן. בצד נחו אחר כבוד נתחי פלמידה לבנה ליד צנוניות זעירות ובצל ירוק. הדגים הוכתרו כגולת הכותרת של הארוחה: האיקרה הכילה ביצי דג שהתפוצצו בפה והותירו בו טעם ימי מלוח, הפלמידה נימוחה וההרינג עשיר בטעמים. יחד עם הארוחה קיבלנו קראף של עראק וקראף של אשכוליות אדומות עם שתי כוסות מלאות בקרח השמחה שלי הלכה וגאתה ככל שמפלס העראק הלך וקטן.
מנגד השקשוקה הירוקה היתה טעימה אבל ברגע אחד נדמתה למרק – בתחתית הצטברה כמות נוזלים שלא היתה מביישת מאגר של המוביל הארצי. היה מוטב לו מצע המנגולד והתרד היה נסחט בטרם שבא אל המחבת. אישי בעל התושיה פשוט שפך את הנוזלים אל אחת הקעריות שהתפנתה. השקשוקה האדומה היתה מצויינת ונטרפה עד תום עם לחם הבריוש שביקשנו וקיבלנו ממנו תוספת. עוד קצת עראק עוד קצת קרח ונהיה ממש שמח.

באחת עשרה הגיע חדרתי נוסף שהצטרף לשולחן של שמונה בקצה המרפסת, ואני ציינתי לעצמי שא. יודעת על מה היא מדברת. אח"כ במשכן עם הנגאובר קל ובטן מלאה בכל טוב הרקדנים נדמו לי כעצים לבנים שעוסקים בתפילה. נועה לעומתי, שאכלה כריך בארומה, טענה שהיה משעמם.

מזנון

לאחר המתנה מורטת עצבים של שש שעות בפתח השגרירות הפולנית שבמהלכה התיידדתי עם כל הנשים שחיכו אתי (כולל החלפת תאריכי היומולדת שלנו, של הילדים ושל הבעלים ומה זה אומר על ההתאמה הכללית בין כולנו) גיליתי שחסר לי טופס מרכזי הוא טופס האזרחות הפולני.

ברגע הראשון (כלומר ב 14:05) רציתי להרוג מישהו, אחר כך נזכרתי שאחרי שהרציתי בוקר שלם לחברותי החדשות על סובלנות והכלה זה יראה מוזר שהגורו שלהן הפכה לרוצחת סידרתית ולכן הפטרתי "הכל מדוייק" וביקשתי שיריצו בקרת איכות קטנה ויגידו לי מה עוד חסר. הממצא הנוסף היה שגם תמונות הפספורט לא עוברות את התקן והן (ששמחו סוף סוף להיות במקום שגם נותן עצות ולא רק שומע) שלחו אותי לפוטו לינוף באבן גבירול 12 ששם ורק שם יודעים לצלם תמונות שעוברות את המבחן של הפקידים הקשוחים בשגרירות. החלטתי ברוח הרצאתי מהבוקר להפוך את הלימון ללימונדה וכשחלפתי על פני המזנון בדרכי לפוטו לינוף ידעתי שלפני או אחרי הצילומים ושלפני או שאחרי שאתקשר לעו"ד הפולני שלי אני אוכל במזנון. יש רגעים צלולים כאלה שפתאום כל מחשבה הופכת למציאות. החלטתי גם שאחנה בכחול-לבן באחת הסמטאות שיוצאות מהבימה ובלהט הידיעה כבר חייגתי לסלופארק חנייה סלולרית מהנייד.

אחרי שמונה סיבובים במרמורק על שלוחותיו המחשבה אכן הוגשמה, לא לפני שהתנשקתי חזיתית עם תמרור ועליתי עם שני גלגלים על המדרכה. העיקר שאני יוצרת מציאות.

הגעתי למזנון והדבר היחיד שהתיק שלי הכיל נגד הרעש והבאלאגן היה משחת טראומיל. החלטתי להבליג על חוסר הנוחיות שממנו סבלו אוזני ולהזמין.

התפריט היה כתוב על גבי שקית נייר חומה וכלל מונחים כמו "אינטימי" ו"אמבורגר". שאלתי אם ה"אמבורגר" שונה במשהו מ"המבורגר" ונעניתי שלא, באופן שגרם לי להסמיק על חוסר הקוליות שלי. כאילו "גיברת באמת, כתוב באלף כתוב בהא מה זה באמת משנה?"  הקונספט הועצם בשאלתו של הקופאי תכול העינים "איך קוראים לך היום" נעצרתי שניה וחשבתי מה התשובה הנכונה. האינסטיקט אמר לי שקוראים לי היום כמו שקראו לי במשך 45 השנה האחרונות אבל השאלה הזו הפתיעה אותי (וגם רציתי להמנע משגיאות מביכות מהסוג של ה"אמבורגר"). אבל את גיל 16 בו חלמתי על שם אחר, בית אחר ומדינה אחרת עברתי ביעף, ואין כמו כוחו של הרגל, אז עניתי את התשובה הלא קולית בעליל "נעמה". לידי ישבה סבתא חיה ומעליה גברתן בשם חיים. את זה למדתי עשר דקות מאוחר יותר שקראו בשמם לקבל את ההזמנה. אפילו היה אדולף אחד שלא דיבר גרמנית.
כבר בקופה העריתי לקרבי את הבירה הראשונה עם שני אקמול פוקוס  לטשטש את זכרון החרפה הפולנית. עד שהתפנה מקום על הבר אירגנתי לעצמי צלוחית של טחינה עם כמה כפות מיץ עגבניות ורסק פלפלים ירוק עם מלא שמן זית וקינחתי את כל הכבודה עם פסי הפיתה שהונחו ליד. השילוב היה כל כך טעים שמהרתי לארגן צלוחית נוספת אלא שהפעם לקחתי כף כדי לא להמשיך עם חרפת הפיתות הנימוחות והרכות.

הזמנתי סטייק מינוט בפיתה ובינתיים  צפיתי בשף מכין פיתה עם המבורגר וביצת עין, פיצה עם רטטוי וביצה קשה , וצורח למטבח (בחיי) "כמאל" "חדש" "היום" "עין" ועוד. בעמדה יש טבח שתפקידו להכין את הפיתות (פרוסות עגבניה, בצל וחמוצים), אחריו יש טבח שמרכיב את המנה ומוסיף שמנת, טחינה, עגבניות קצוצות, בצל ירוק ורסק פלפלים ירוק בתוספת המגשים שמגיעים מהפלנצ'ה ויש טבח שכל תפקידו להכין את שקיות הנייר החומות לקליטת התקרובת אגב שהוא מרפד כל שקית בנייר נוסף (מה שלא ממש עוזר ובסוף נוזלי הפיתה מרטיבים לך את האצבעות).

הסטייק שלי היה טעים אבל לא התעלפתי. בינתיים ראיתי שמועכים תפוחי אדמה עם מה שנראה לי (בדמיוני) כבצל מטוגן או אולי פטריות כמהין, אבל נמסר לי שזו בסה"כ הקליפה. כנראה שהם התרשמו כי הטבח הגיש לי שורה עם תפוח"א שמנת ובצל ירוק (שורה זה הקצה של הפיתה שנזרק לפח, החלקים שעוזרים במיתולוגיה היוונית לפקחי מס הכנסה לדעת כמה מנות נמכרו). סרבתי בנימוס וביקשתי רק את הקערה בה מעכו את תפוח האדמה. החומר החום אכן הסתבר להיות קליפה חרוכה של תפוח אדמה. הנדיבות שלהם שיפרה את מצב רוחי והזמנתי עוד בירה ושורה לבנה מה ששגרר בדיחות שחוקות על כמה זמן לוקח להכין שורה לבנה לבנה וכיוב. אני כבר בהיתי בתקרה (שני אקמול פוקוס זוכרים?) והבחנתי שיש אולי 30 אהילים ממוקמים אחד ליד השני כמו באיזה בדיחה.

השורה הגיעה לבסוף ובתוכה פרחים של כרובית תינוקת נמסה לתוך עליה (מי שמזהה את הטרמינולוגיה שיקום) וזה העיף אותי גבוה הרבה מעבר לאהילים.

שמחה ומחויכת הלכתי לפוטו לינוף, נזכרת בסבתא הפולניה שלי שבמזנון שלה היו רק קריסטלים וסוכריות שוקולד יין עטופות בצלופן בצבע אדום ואיך שהיא בטח מתהפכת עכשיו בגללי שמבקשת דרכון פולני.

נ.ב. על המחיר לא נדבר הפעם כי הוא שערורייתי.

נ.ב.ב. כל הטבחים הפועלים והקופאים שעובדים במזנון עטורי רעמות שיער שלא היו מביישות את דרק שפרד מה שעושה את זה מאוד נעים לשבת על הבר ולהביט בהם. אז בתחרות בין הרעש ללוק נצחו העינים.

מחניודה

 

בין פסטיבל הקרח לפסטיבל הפרח החלטנו לארוז את הילדודס לתוך יום אינטנסיבי בירושלים להיכרות עם מקורותינו. כמו כל אדריכל קניונים טוב קבעתי שני עוגנים ליום הזה-  האחד בראשיתו: ביקור במנהרות הכותל והשני בסיומו: בחזיון האורקולי במגדל דוד. היה ברור שאת שני המאחזים האלה צריך לפדר במעט צבע ושמחת חיים וחשבתי שביקור משפחתי במחניודה יכול לספק את התוספת החילונית הזאת. לא התבדיתי. המסעדה מלאה מפה לפה, מוסיקה צוענית בווליום רציני, הטבחים בתזזית נראית לעין,  שלא לדבר על המלצרים, הסועדים וכל השאר. וליתר בטחון בחוץ עומד צדיק שרע לו עם כוס פלסטיק ביד ומזכיר לכל מי שממתין להיכנס שהמסעדה היא שרץ.

מאחר שהמתנו באכסדרה זמן רב, הספקנו להחליט עם איזה מנות נפתח את הארוחה: פולנטה פטריות ואספרגוס, סלט עגבניות ואנשובי, ריזוטו פטריות (שקוראים לו בכלל ריזוטו טירפש, אני חשבתי שהכוונה לאיזה חלק פנים של בן בקר זה היה נשמע לי כמו טחול או משהו אבל מסתבר שבמרוקאית קוראים  לפטריית הכמהין "טרפש"), שניצל ופתיתים לילדים, חמשוקה (קבב מפורק עם טחיה ויוגורט) ושקדי עגל לקרניבור.

האוכל הגיע במהירות – מהירות גדולה מדי לטעמי. הרושם שלי היה שלמעט השניצלים והריזוטו – כל האוכל היה מוכן מראש ורק חומם לפני הגעתו לשולחן, חימום קצר כזה שלא החזיק אפילו עשר דקות. הפולנטה היתה טעימה בהתחלה ואז מייד התקררה והפכה לגוש צהבהב וקשה של דייסת תירס. החמשוקה היתה קרה מהביס השני וצפה בכמות שמן מרתיעה. לשולחן הוגשו מצות(!) בשקית נייר חומה ופעם נוספת אמרתי לעצמי שלפעמים לא לעשות משהו עדיף על פני לעשות משהו הזוי כמו להגיש מצות במסעדה לא כשרה. שקדי העגל היו מצויינים אך לוו באיולי חמוץ מדי, וקערת העגבניות הכילה כמות מבהילה של עגבניות מאותו סוג ושלושה אנשובי לשעבר שניסו לשחות אל מול הזרם… (ללא הצלחה). 

אולי האשם בקדוש שמלמל בחוץ אולי היה זה סתם יום עמוס אבל בכל מה שקשור לאיכות האוכל היתה זו אכזבה רבתי. מה שכן למי שמחפש לחוש חדוות חיים ושמחת נעורים – זה המקום הנכון. חרף ימי חול המועד והעומס שעימם, חרף בינוניות האוכל, המקום עליז, נדיב וקצבי. מדי פעם נשמעות צהלות, מחיאות כף ספונטניות והאנשים היושבים נדמים בעיני ככאלה שפחות מתעניינים במה ויותר באיך. אנשים שרוצים בכל הכוח 'והיית אך שמח' ואת הסחורה הזאת המקום מספק בענק. 

קינחנו בעוגת סולת נחמדה והמשכנו למוזיאון ארצות המקרא לא לפני שהסכמנו עם המטורלל שבחוץ שאכן טובל ובידו שרץ.

 

פלאפל ניר (פלאפל 10)

נסענו לנהריה לאזכרה של חמי. רכי הלב והקיבה עצרו במקדונלדס ביוקנעם למעשה מגונה בנאגטס והמבורגר ואילו ואני ומיכאל חיכינו לאוכל של סבתא. אלא שכשהגענו התברר שהיום קוראים מגילה ותפילת הלבנה ומנחה וערבית והביתה נגיע רק לעת חשכה. השכונה שגידלה לי בעל למופת לא מצטיינת במקומות אכילה או אפילו סופרמרקט ראוי, זוהי שכונה של אנשים פשוטים, חלקם אף קשי יום.  בירור קצר העלה שבמעלה הרחוב של בית הכנסת יש מקום קטן פלאפל ניר שמו והשאלה היחידה ששאלתי לגביו "האם השמן טרי" התבררה חיש מהר כמיותרת. הוא טרי. הכל טרי שם. המקום עצמו נמצא בקומה השניה של פסאג' שרוב חנויותיו ריקות ולידו סניף דואר מואר.  כמו בית הכנסת החנות הקטנה חפה מקישוטים ומפוזה.

 

מאחורי דלפק ההגשה עומד ניר, שאחר כך למדתי עליו שהוא ניר בלילי ושהוא בכלל חבר ילדות של בעלי.

 

בצד עומד העוזר שלו ששואל כל כמה דקות "כמה כדורים לשים" (בשמן נ.ב.).  בתוך הדלפק מבחר תוספות מצומצם ומדויק – חומוס, שני סוגי חריף (אדום וירוק), פרוסות מלפפונים בחומץ , פרוסות עגבניה , סלק וכרוב מוחמצים. על הדלפק טחינה סמיכה בבקבוק פלסטיק. סה טו. ניר עובד לאט, והתור ארוך. המחירים נמוכים ומייד מבינים שהמטרה כאן היא להשביע אנשים, לא לעשות קופה או לפתוח סניפים.

הזמנו חצי מנה למיכאל ולי שקית עם 10 כדורים. הביס הראשון הבהיר לי שנפלנו על פלאפליה משובחת (כיוצאי סיירת פלאפל עוואד בכפר יאסיף אנחנו מבינים דבר או שניים בפלאפל): הכדורים פריכים, מלאי טעם של חומוס טחון ועשבי תיבול וחרפרפים במידה.  חצי מנה עולה 8 ש"ח,   מנה 13 ש"ח, שקית כדורים 6 ש"ח,  שתיה 7 ש"ח.  ניר מפנק בצלוחיות קטנות של זיתים כבושים משני סוגים וצ'יפס פריך שזה עתה יצא מהשמן החם (והטרי).  בלי יומרות. טעים ומשביע. כשיצאנו מבית הכנסת שכנעתי את כולם ללכת לאכול אצל ניר (חוץ מחמותי שתמיד מעדיפה לאכול בבית כי אז היא יודעת ממה האוכל עשוי)  אבל כשהם הגיעו הוא כבר ניקה. פתוח כל יום עד 18:30. רחוב הגלעד, קומה שניה של הפסג' ליד הדואר, שכונת כצנלסון נהריה.