לשים קצת מייקאפ בינתיים?

מדינת ישראל היא נער/נערה מתבגר(ת) שפורחים לו פצעי בגרות על כל הפרצוף, וכמו אצל כמו כל מתבגר השאלה האם לפוצץ, לייבש או לתת לזה לעבור (ולשים קצת מייק אפ בינתיים). זה מגרד, זה לא נעים, כן לפעמים זה גם מכוער ומלא מוגלה. פתאום גדלות שערות בכל מיני מקומות ויש גם קצת בושה, ולוקח זמן עד שזה נראה ומרגיש שוב נורמלי.  ועולות שאלות, למה אצלי זה ככה ואצלו אחרת, והקול משתנה: לפעמים הוא כבר בריטון אבל פה ושם עוד מתגלצ'ת איזה צווחונת. אתה מרגיש עצמאי אבל לגמרי תלוי בחשבון הבנק של אבא ובקשרים שלו במועצת הבטחון באו"ם.

ההורים כבר לא נראים הכי חכמים בעולם, לפעמים כל מה שרואים בהם זה רק את הפגמים והחסרונות. הם בדרך כלל זוג אנשים שמתכוונים לטוב (נכון יש אמהות קלפטומניות ויש את האבות ששולחים ידיים, אלה ההורים שזקוקים לעזרה מקצועית). הכל נראה נורא חשוב ודרמטי ועניין של חיים ומוות, וגם הויכוחים בתנועה, ובכנסת, וברשת הם ויכוחים סופר אמוציונליים ומקוטבים ומלאים בתחושה של שנאה וצדקנות. חבר'ה תירגעו זו בסה"כ מדינה בגיל ההתבגרות.

ארה"ב בתוך שבעים או שמונים שנה אל תוך הכרזת העצמאות עברה בדיוק את אותו משבר רק שם זה נגמר במלחמת אזרחים. מקווה שאצלנו זה יגמר במייק אפ על הפנים ולא במכתשים המכוערים של מי שלא הקשיב לקוסמטיקאית שלו.

מודעות פרסומת

משהו קורה

היינו ביוון, חופשה קטנה בכפר קטן למרגלות האולימפוס. ישנו באכסניה קטנה, בחדר קטן ובו מקלחת קטנה עוד יותר, ובגינת האכסניה פינות חמד עטורות צמחיה וצל, ופינות ישיבה משרות רוגע. הכפר עצמו כמו מסע במנהרת הזמן: סמטאות צרות, בתים ישנים, חנות מכולת בלי מקרר, שתי מאפיות בגודל חדר. הבורקסים טובים. יוגורט במרקם שמנת, עגבניות חתוכות לרבעים עם קצת מלח ושמן זית.

המשבר הכלכלי ניכר בחלק מהעיירות – חנויות ריקות להשכרה, מקומות נטושים, התור היומיומי ליד הכספומט. האנשים אדיבים ונדיבים. המחירים נמוכים. לא מובן מאליו.

בחופשה הזאת נפל לי אסימון: החיים הם קומבינציה של היפה והמכוער, של המוצלח עם המוצלח פחות, של הצפוי והבלתי צפוי. העומס והרווח. ובמקום הזה יש הרמוניה, יש שלווה.

בערב הראשון, שבעים אחרי ארוחה נהדרת אנחנו מטיילים ברחוב הראשי – ולפתע ממש משום מקום – מבול עז ניתך עלינו, נרטבנו כליל. למחרת, אחרי טיול פסטורלי במורדות האולימפוס אבי עשה רוורס בנקודת התצפית והופ גלגל אחד בתהום. מתחושה נינוחה שנתאר אותה כמהירות 20 קמש, רמת המתח בגוף שלי טיפסה למאתיים שמונים קמש. לנהג ולרכב שלום. ביום אחר טיילנו למטאורה (פירוש המילה "בין שמים לארץ") למנזרים התלויים. ביקרנו בכמה מנזרים, אחד מהם סופר מטופח ובו גרות נזירות שתקניות. הכל שם עמד בדום מתוח אפילו הגרניום בגינה. ביקור בשירותים גילה שהיד המטפחת לא ביקרה שם חודשים רבים. קומבניציה שכזאת.

התבוננתי במצבים האלה שהופיעו כמות שהם, לא שפטתי את התגובה שלי אליהם, לא אמרתי לעצמי מה שאני בדרך כלל אומרת לעצמי: "את מפונקת מדי/ קמצנית מדי/ היסטרית מדי". פשוט זרמתי עם מה שעלה. כועסת – כעסתי, מאוכזבת – התאכזבתי. סמכתי על התחושות שלי, ובתגובה הן חלפו כמו ענן בשמים. למדתי בחופשה הקטנה הזאת שהכל בסדר בין הארץ לשמים. ושיותר שמעניין להתעסק עם המצבים עצמם, מעניין להתבונן בעצמנו מגיבים אליהם. זה היה טיול מרתק.

מרגע שהסכמתי להתבונן בלי לחלק לעצמי ולאחרים ציונים, אני שמה לב שאני רגועה יותר. זורמת יותר. מדייקת יותר. מרשה לעצמי להסתובב בבית בלי שואב אבק או סמרטוט ביד. קניתי חמישה עציצים חדשים לגינה. מרשה לעצמי לדחות כמה דברים למחר, לא ממהרת לענות על כל המיילים או להגיד את המילה האחרונה. אפשר גם לשתוק. או סתם לשבת. אפשר להיות בסוג של רווח. ואני שמה לב שברווח הזה צומחת מנגינה, די חלשה אבל אני אעשה לה מקום.

מיידיות היא שם המשחק

היום חשבתי ארוכות על האוכל שהסבתות שלנו בישלו, לא כל כך מזמן כי למרות שסבתא רבקה כבר מתה כמה עשורים, סבתא שולה הלכה לעולמה לפני שלוש שנים והטעם של האוכל שלה עדיין מוחשי בזכרון בלוטות הטעם שלי.
כשהן נכנסו למטבח לא היה משהו קשה מדי, מסובך מדי, מעייף מדי או ארוך מדי, אני חושבת על כמויות הקרפעלך שהן לשו, רידדו, קרצו, מילאו, בשלו וטגנו במו ידיהן, הגפילטע פיש שהן עשו מהשלב שאתה מסתכל לדג בעינים ואומר לו אדיוס באבחת סכין או פטיש. האוכל שלהן מעבר להיותו טעים, ניחן באיכות שהיום כדי למצוא אותה אנשים עובדים קשה – הוא הביא ודאות מבורכת לחיינו. ידענו מה נאכל בששי מה נאכל בשבת ומה נאכל באמצע שבוע. ידענו שלפני שנגיע לשולחן אותו הריח יקדם את פנינו בכניסה, ולפני המזלג הראשון ששמנו בפה ידענו מה הטעם, בגלל זה הוא עדיין אתי.

הילדים שלי חיים את הטירוף שאני חיה אגב הנסיון (מכמיר הלב) לחיות את כל הנקודות שעל הסקלה שמתחילה באמהות ומסתיימת באשת קרירה (ויהיה מי שיטען בסדר ההפוך). האוכל שאני מכינה כמובן משקף את הטירוף הזה, ילדי גדלו להיות מאושרים מסיר אורז לבן ושעועית ירוקה, מערימה של שניצלים וקערת פתיתים, ממרק עוף שאני מכינה פעם ברבעון. איזה משוכות נמוכות הצבתי בפניהם. את הקרפלעך והסוודרים שסרגו לנו ביד המרתי להם בחוגי שחיה, לימודי כינור, חוג בלט, חוג קרטה, טניס שולחן, לעתים קרובות באדיבות אמהות אחרות או בייביסיטר מזדמנת. והשד יודע מה עוד מאכלס את השעות הפנויות שאנחנו בילינו ליד סבתא במטבח מנשנשים בלי סוף מבלי שהיא תראה (או לפחות זה מה שחשבנו).

אני תוהה לפעמים מה יצא מהם, במה הם יאכילו את הילדים שלהם, את הנכדים שלהם. אם לשפוט על פי שיטת התקשורת ביניהם – זה יהיה אוכל שמוכן בהבל פה או בהינף של סמס, כי כמה שלי אין זמן, להם יש עוד פחות, ובהבדל קטן:להם גם אין סבלנות. מיידיות היא שם המשחק.

ההכרה שלי שמשהו השתנה באופן יסודי במטבח היתה השבוע בשעת ערב מאוחרת חיפשתי תכנית לנקות איתה את רעשי היום ובמקרה נפלתי על תכנית חדשה של גורו הבישול להמונים ג'יימי אוליבר. התכנית עצמה קצרה ועוברת מאייטם לאייטם בתדירות שהולמת בעלי הפרעת קשב. המסר אחיד וקליט: איכלו מהר ובזול. בפרק שאני צפיתי בו הוא מערבב דגים עם פירה ואפונה ובשמל וגזר ובצל וגבינה. אם פעם בתכניות הבישול היו מדגימים טכניקות בישול, מאריכים באיך צריך להיות המרקם ואיזו טמפרטורה היא הנכונה לצלייה, לא עוד. ג'יימי שלנו בחור כארז בא גומר הולך. הדגש הוא כמה עולה כל רכיב במנה ( באמת כמה עולה כפית צ'דר מגורר ואיך מחשבים את זה?) וכמה מהר לוקח להכין אותה.

המחשבות הנ"ל הובילו לשתי מסקנות חלופיות: או שאני מזדקנת או שהעולם נהיה מהיר יותר ואולי שניהם. אז כמחווה לסבתא שולה החלטתי לשכפל היום במטבח שלי מאכל שהיא הכינה בהזדמנויות מיוחדות בהן רצתה לפנק אותנו או לרכך את דעתו של סבא איציק (אחרי מסעות רכש בגדים) הקיצקר: לשתי, רידדתי, קרצתי, מילאתי, קיפלתי, בישלתי וטיגנתי. הכנתי סילביש גומבוץ שזה מאכל הונגרי – כופתאות בצק ממולאות בשזיפים ומטוגנות בפירורי לחם וקנמון. לא מהרתי לשום מקום, עבדתי בנחת, והפעם היחידה שלקחתי את הטלפון ליד היתה כשהייתי צריכה לשאול את אחותי איך עושים את זה. יצא טעים להפליא. האחד והיחיד שאכל את זה חוץ ממני (שהוא פלוס מינוס בן גילי) שמח מאוד. הילדים דילגו מעל זה בקלילות היישר אל סיר האורז והשניצלים.
photo

על נהרות בבל

שם ישבנו גם בכינו…המשפט הזה מסתובב לי כבר כמה ימים בראש, ולכן היום נעצרתי לברר למה, וגיליתי משהו מעניין.

במשפט הזה מקופלים זה לזה כמו שני שליפים במבחן: געגוע (בכינו, נזכרנו וכיוב) ותקווה. הגעגוע למשהו שהיה שמתחבר בסופר גלו לתקווה לחזור למקום הזה מתישהוא בעתיד. מזכיר לי את המקל עם הגזר ששמים לפני חמור כדי למשוך אותו ללכת הלאה.

גם ברמה האישית כולנו סובלים במינון כזה או אחר מתסמונת הישיבה ליד הנהר בבבל – במקום להסתכל על הדקלים לאורך הפרת והחידקל ונניח לאכול מרק קובה, אנחנו רוצים הביתה ויודעים בלב שהמושג הזה – הבית – מעורפל רק קצת פחות מהערפול שלנו סביב הבנת היקום או מבנה המוח האנושי. מי שלא אומר לעצמו לפחות פעמיים ביום: "אני פה אבל רוצה להיות שם, אני שם אבל בעצם רוצה להיות פה, אני עושה משהו אחד אבל מתלבט אם לעשות משהו אחר, אני עושה משהו אחר אבל זה זמני" שיקום.

תחשבו על זה: "על נהרות בבל" כמצב אנושי.

אדריכלי התסמונת שנקרא לה "הישיבה בבבל" (או "על הנהרות" תבחרו) הן שלוש הדתות: המוסלמים רוצים לגן העדן ומוכנים לסכן דבר או שניים בשביל להגיע לשם, הקתולים בחזרה גנרלית אחת גדולה ליום האמת (עם משובים ברמה שבועית) ואנחנו מחכים למשיח (ויחד איתו פרה אדומה כדי שאפשר יהיה לטהר את הטומאה). כמו בכל קמפיין מוצלח, המסר חוצה גבולות ועמים: כמו שאנחנו עכשיו זה לא מספיק טוב.

יש בדת בילד אפ גאוני סביב המסר של היות ההווה הכבשה השחורה במשפחת הזמן: העתיד הוא הבן הצעיר בו גלומה כל ההבטחה לדברים הנכונים שיקרו (וברור לכם שאנחנו לא נהיה פה לראות את זה), והעבר הוא כמו הבן הבכור הכל כך מוצלח שאף אחד לא מגיע ולא יגיע לקרסוליו, הבכור הזה גם כל כך רחוק מאתנו שאף אחד לא יכול לאמת או להפריך את השמועה.

ניתן לסכם את הגישה הזאת בצמד מלים: החיים כפרומו.

כשאתה חי מתוך מקום שבעתיד יקרו הדברים הטובים (וגם זה רק בתנאי, כל דת עם התנאים שלה) ההווה מחליק לך בין הידיים.

תארו לכם שהיהודים יוצאים בקמפיין הבא:

?we killed Jesus, can we move on

ועוד רעיון לקמפיין – הרי בלי מותו הציורי של הבן הנבחר – לא היתה הארוחה האחרונה, ו- 12 השליחים והויה דולורזה, ויום ששי הטוב ויום ששי הרע והתחייה ועוד כהנה וכהנה. הרי אם ישו היה מת נניח מהתקף אסטמה לא בטוח שהיתה נוצרת דת סביבו כן? אז בואו ניפרד כידידים ונתקדם. כי החיים זה עכשיו, ממש כרגע.

אם התסמין הזה היה נשאר בגדר המנטרה השיווקית של הדתות הייתי אומרת ניחא, יש המון חילוניים בעולם שמבינים שדת זה אופיום להמונים אבל אני קולטת שהדי.אנ. איי של השיטה הקפיטליסטית מורכב מאותם חלבונים: " חברה א' או ב'- כמו שאת זה לא מספיק טוב, לא משנה שאת רווחית, שאת מעסיקה עשרות אלפי אנשים, שאת מייצרת תרופות או מזון או בגדים או כלי תחבורה לטובת הרבה מאוד אנשים, כל זה וזה לא מספיק טוב. כי את צריכה לגדול, להגדיל מכירות, להתייעל, לשפר את הרווח ולרכוש עוד נתחי שוק…" כמו שאת היום זה לא מספיק טוב. מה לא מספיק טוב? מי לא מספיק טוב? מי קובע? שלושים אנליסטים? מאה? הקפיטליזם מתקטלג אצלי לאחרונה כמו דת מודרנית.

ואני ממשיכה וחושבת שגם השכנים שלנו יושבים עכשיו בסוג של נהרות בבל משל עצמם, אז למה כל כך קשה לנו עם זה? כי לנו מותר ולהם אסור? במקום להעיר אותם ואת עצמנו בעדינות ולהגיד החיים זה עכשיו, אז בואו נודה שהרגנו את ישו ונתקדם, אנחנו עסוקים באם הם היו כנים באיך שהם דיברו על השואה.

וזה מוביל אותי לכתוב מילה או שתיים על דמוגרפיה:

נתניהו אמר שיעביר את חוק הלאום – מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי והמשיך בנשימה אחת שכל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל (בלי קשר לדת) יזכו לשויון זכויות, וזה יתחיל עם התחקיר הבטחוני בשדה התעופה: "מאיפה באת? מפורידיס, אה
טוב טיסה נעימה.

וגם לפי סקר אוכלוסין של הלמ"ס משנת 2011 יש בארץ כ20% מוסלמים ו כ 20% דתיים + חרדים, אני מניחה שבעוד 21 שנים נועה תחיה במדינה שרוב תושביה ערבים או חרדים, היתרון שאני רואה בזה שהיא תוכל להרוג שתי ציפורים עם בורקה אחת.

שבת שלום!

ושוב אתכם

אחרי שעברתי התקף לב קטן אמש – כששי אמר לי שהדומיין מזלגות לא עוד קיים, ואחרי שספדתי ל- 23 הפוסטים שפרסמתי כאן (כולל ההלקאה הבלתי נמנעת של למה לא עשיתי גיבוי) – קמתי הבוקר לחיקו של בעלי היקר שבישר לי שהבלוג עדיין קיים ויש הבדל בין בלוג לדומיין. על זה נאמר "הילכו שניים יחדיו אם לא נועדו" מה הייתי עושה בלעדיו. ולמה אני חולקת אתכם את האפיזודה האישית הזאת? כי היא גרמה לי להבין שעלי לכתוב ויהי מה. גם את הדרישות האינסופיות של הילדים, הבעל, הבית, העבודה, המשפחה המורחבת, החברים, החברים של הילדים, השכנים בהווה ובעבר ימשיכו לתבוע מאה חמישים ושתיים אחוז מתשומת הלב שלי אני אכתוב ויהי מה. בכוח אני אחלץ זמן לעשות זאת (בסוגריים אני רק יכולה להצטער שאין לי את אותה נחישות לגבי פעילות ספורטיבית) (ובסוגריים נוספים אני מודה שמבחנה היחיד של ההתחייבות הזאת הוא מבחן הזמן).

פילוסופיית "הכל מדויק" שאני מנסה להכיל על כל אפיזודה בחיי, שולית כמשמעותית, הוכיחה את עצמה שוב: האם השם "מזלגות" מתאים עוד ? אז זהו כנראה שלא. לא בכדי התעופף לו הדומיין לאןשהוא אחר. מאחר שעדיין אין שם חדש לבלוג הקוראים מוזמנים להציע הצעות. לידיעתכם הקורא מספר אחד הציע במקום "מזלגות" – "קלשונים", לי נותר לנסות לנחש למה.

אז למה מזלגות לא מתאים יותר? מאחר שבחודשים האחרונים העברתי את הרגלי האכילה שלי שינוי יסודי. יותר אוכל טרי, פחות מבושל, לא עוד מוצרים מהחי (כן כולל המנעות מדבש:-) ובלי דברים שפעם זרם בהם דם (או פוטנציאל לדם עיין ערך ביצים). מאחר שאני לא טיפוס פאנאטי אני כן אוכלת מדי פעם דג ויכולה לנקר מגבינת טום איטלקית, אבל בשוליים הקשים שלה. מסעדות כבר לא כל כך מסתנכרנות עם ליין הנסיעה החדש שלי.

בשבוע האחרון גם העפתי את כל תכולת הארון שלי – פשוטו כמשמעו – נשארו לי זוג גינס, שתי חליפות לעבודה (גדולות בשתי מידות), שלוש חולצות טריקו וכמה זוגות תחתונים. ההרגשה מה לומר עילאית. את כל החולצות שקניתי במבצע 1+1 או ב70% הנחה, את כל הסטים (המקסימים) שאמא שלי הביאה לי מהארון של סבתי המנוחה, את כל הבגדים שהתבייתו היטב על ערימות הקילוגרמים שאספתי לי יחד עם שלל תארים נכספים כמו "אם השנה" "קרייריסטית" "מפיקת על" "הרוח החיה של הקהילה", את כל הבגדים שהסתירו טוב את המצוקה שנבנתה בשקט ברקע העפתי בשלוש שעות. הקילוגרמים העודפים עדיין עלי אבל אני מאמינה שתשומת לב חדשה אליהם תעזור לי בהדרגה להיפטר גם מהם.

קלילה יותר נפשית אני מחדדת את העיפרון (איפה הימים שכתבנו עם נוצה לאורו של נר) וממשיכה בתנופה.

אי אפשר בלי כמה מלים על החיים בשוויץ, קודם כל תודה ליקום ולטבע שהובילו אותי שוב להתנסות בחויה המופלאה של חיים במדינה אחרת. לא יודעת מי מכם יודע אבל בצעירותי עוד טרם ההחלטות הרות הגורל (שלא לומר בעלות הצביון הפולני) של לבחור מקצוע טוב שמתפרנסים ממנו – רציתי ללמוד סוציולוגיה ועבודה סוציאלית, כן המקצוע הזה שלמדו בבניין הכי לא נחשב באוניברסיטת תל אביב, שהיה מעבר לכביש מול הבניין עם הלבנים האדומות שבו לבסוף ביליתי את חיי הסטודנטיאלים. היחסים האנושיים היו ונשארו גולת ההתעניינות שלי. השאיפה הכי גדולה שלי (מעבר לנשיפה שתיכף תבוא) היא שכולנו נחיה בשפע ובשלום על פני הכדור הקטנצ'יק הזה, "שכונת חיים" של הגלקסיה שלנו, ואני תמיד שמחה ללמוד איך מנסים ליישם את הקונספט הזה (שפע ושלום) בבניינים אחרים בשכונה.

אז נתחיל עם ציונים: ועד הבית בשוויץ מתפקד לא רע בכלל. הדיירים משמרים את כוחם להצביע בדברים החשובים באופן ישיר (כולל רשימת הנושאים לדיון), במשאלי עם שנערכים – כולם יושבים וחגורים? – אחת לשלושה חודשים! כן העם בחר והעם ממשיך לבחור על בסיס שוטף. הם מחליטים על כל דבר החל ממדיניות ההגירה לשוויץ, עבור במספר ימי החופש המנדטוריים וכלה בגובה שכר המינימום. הממשל (או השלטון) אחראי על היישום של ההחלטות הללו. עם הסמכות באה כמובן המון אחריות, ואכן האחריות החברתית שכל פרט חש פה כלפי כולם היא גבוהה. לדוגמא באנו לשכור אופניים מחנות אופניים סמוכה לבית, הבעלים באדיבות גמורה הסביר שהם לא יכולים להתחרות במיזם חברתי שעורכת העיריה ושבמסגרתו היא משכירה אופניים בחינם ליד תחנת הרכבת. הסיבה שהוא לא מתחרה בהם זה כי הם מעסיקים שם אנשים בעלי מוגבלויות והוא לא רוצה לפגוע בהם. הבנת ברוך? זה נקרא הומניזם. במשאל העם הקרוב הם ידונו האם להעלות את משכורת המינימום ל4000 פרנק שזה בחישוב גס 16000 שקל. המודל העסקי שלהם לא בנוי על ניצול, הוא לא בנוי על כך שהחזק יתחזק ושהחלש ילך לעזאזל. הם מבינים שהחלש לא הולך לשום מקום ולכן השכילו מבעוד מועד להבטיח רשת של קיום בכבוד לכל אזרח. הומניזם. בלי למצמץ העבירו החלטה במשאל העם אחד לפני האחרון שאין יותר הגירה לשוויץ. בלי שימוש בנשק הדת או הצביון הלאומי, ככה פשוט הם מחליטים מי נכנס אליהם הביתה. בלי להתנצל. יש להם צבא קטן ומיומן אבל הם השכילו ליישב את אחרון הסכסוכים לפני 800 שנה. על שטח כפול משטחה של מדינת ישראל מתקיימות זו לצד זו 3 תרבויות שונות בתכלית (ברמת השפה המדוברת, התכנים הנלמדים בבתי הספר, תאריכי החגים והחופשות, המנטליות, הדת, ועוד) וכולם מצליחים לעשות את זה מתוך כבוד הדדי והסכמה על הדבר המשותף לכולם וזה: הרצון לחיות את החיים.

כמה תובנות יותר ספציפיות:

על האופניים-
רוכבי אופניים לא עולים על כביש מהיר (=שני נתיבים, 100 קמש) הם מורשים ברכיבה רק בנתיבים יעודיים או בכבישים בינעירוניים בהם המהירות המותרת היא עד 60 קמש.

על הרכבים והולכי הרגל – הולכי רגל לא עולים על כביש מהיר, לא עולים על כביש בכלל, אלא במעבר חציה. לימוד זהירות בדרכים מתחיל מגיל שלוש בהדרכת המשטרה וממשיך כל שנה עד הכיתות הגבוהות (אח"כ גם המשטרה מלמדת אותם איך לרכב על אופניים*).על פי חוק ילדים הולכים ברגל, לבד, למוסדות חינוך החל מגיל חמש, לבושים בחגורות זוהרות.

נעמד אדם בקצה המדרכה, גם אם סתם כדי לחטט באף, מייד המכונית שמגיעה נעמדת ממתינה שירד לכביש ומאחוריה טור של מכוניות ממתין בסבלנות. אף אחד לא מצפצף או מנסה לעקוף משמאל מתוך מחשבה שבטח מישהו עצר בחניה כפולה כדי לקפוץ לקנות פחית אורנג'דה בפיצוציה.
באיזורים עירוניים מאוכלסים מהירות הנסיעה היא 30 קמש ויש בלי סוף מצלמות שאוכפות את הכללים. לא מתחכמים פה עם המשטרה או עם החוק.
* וגם: ילדים לא מתקבלים לבי"ס יסודי אא"כ הם יודעים לשחות, לידיעת שר החינוך שהוגה מיזם קייטנות קיץ.

על הנקיון – נקי. לטיפוס חרדתי כמוני אין חוויה יותר מהנה מאשר לאפשר לילדודס להכנס לתחנת דלק וללכת לשירותים מתוך ידיעה שזה מבריק מניקיון, נגמלתי מהצורך ללוות אותם לשם כדי להבטיח שהם לא נוגעים בשום דבר.

לקינוח אני מקווה שהקורא האינטילגנטי לא יחשוב שהפכתי מתנשאת. אני מתגעגעת לחברים ולמשפחה, לקצב ליצירתיות ליוזמה לפתיחות (אני לא מתגעגעת למזג האויר או לכותרות העיתונים). אני חולמת בעברית וכותבת בעברית ולא יכולה לעשות את זה בשום שפה אחרת. אני רק כל כך רוצה שנארגן את הבית שלנו קצת יותר טוב, אני רוצה קצת פחות מהאמריקניזציה ששטפה אותנו בעשורים האחרים, וקצת יותר הומניזם כלפי כל הדיירים בבניין שכתובתו סמטת אגן הים התיכון 48. נראה אולי עוד יבוא יום ואני אציע את עצמי לכהונה בועד הבית.

עד אז טוב שחזרתם התגעגעתי.

אני אשוב

הפוסט הראשון שלי נכתב כאן בדצמבר 2011, האחרון לפני כמה חודשים. ישבתי הערב וקראתי שוב את כולם מהראשון לאחרון ופשוט נהניתי. לא היתה בי טיפת ביקורת עצמית שלילית וסיכומו של דבר אני חושבת שאני די מוכשרת בכתיבה. מאחר שלעת עתה אני חיה במקום שבו המסעדות א. לא ממש מסעירות ו- ב. מאוד מאוד יקרות נבצר ממני להמשיך ולכתוב פוסטים על מסעדות בהן ביקרתי ולכן ביו-טרן מהיר אני עוברת לכתוב על איך אני נמנעת מאוכל או בלשון עממית יותר מהן החוויות שמזומנות למי שהחליטה החלטה היסטורית לשוב למשקל הגוף התקין שלה. מבטיחה שיהיה מעניין.

טעיתי

אני תמיד שמחה לגלות שטעיתי בקשר למצבים, אנשים, או מקומות. אני שמחה במיוחד כשהגילוי הוא מוקדם על פני מאוחר. השמחה משולשת כשבצידה חוויה.
אתמול נזדמן לי לחזור ולבקר בטאיזו. הפעם התעקשתי עם המארחת לשבת בפנים, ובעצת העמית לארוחה התמסרנו לחלוטין להחלטות השף. במקום להזמין מהתפריט ביקשנו שהוא יבחר עבורנו את התחנות במסע. היה טעים, מרגש, ובעיקר מפתיע.
מספר תובנות לגזור ולא לשכוח: אם כבר שפטתי אדם או מצב או מקום מומלץ לשוב ולבדוק את ההחלטה כערכאת ערעור ובלב פתוח. ושחוק אבל בכל אופן נכון: דברים שרואים מכאן לא רואים משם (מהמרפסת), והחשוב מכל: שמדי פעם מומלץ להתמסר.
ולשף (שלמרות היותו ג'ינג'י, התנהג בשלוות נפש מופתית לאורך כל הסרוויס) אני אומרת מעל דפי הרוח: שאפו!