על נהרות בבל

שם ישבנו גם בכינו…המשפט הזה מסתובב לי כבר כמה ימים בראש, ולכן היום נעצרתי לברר למה, וגיליתי משהו מעניין.

במשפט הזה מקופלים זה לזה כמו שני שליפים במבחן: געגוע (בכינו, נזכרנו וכיוב) ותקווה. הגעגוע למשהו שהיה שמתחבר בסופר גלו לתקווה לחזור למקום הזה מתישהוא בעתיד. מזכיר לי את המקל עם הגזר ששמים לפני חמור כדי למשוך אותו ללכת הלאה.

גם ברמה האישית כולנו סובלים במינון כזה או אחר מתסמונת הישיבה ליד הנהר בבבל – במקום להסתכל על הדקלים לאורך הפרת והחידקל ונניח לאכול מרק קובה, אנחנו רוצים הביתה ויודעים בלב שהמושג הזה – הבית – מעורפל רק קצת פחות מהערפול שלנו סביב הבנת היקום או מבנה המוח האנושי. מי שלא אומר לעצמו לפחות פעמיים ביום: "אני פה אבל רוצה להיות שם, אני שם אבל בעצם רוצה להיות פה, אני עושה משהו אחד אבל מתלבט אם לעשות משהו אחר, אני עושה משהו אחר אבל זה זמני" שיקום.

תחשבו על זה: "על נהרות בבל" כמצב אנושי.

אדריכלי התסמונת שנקרא לה "הישיבה בבבל" (או "על הנהרות" תבחרו) הן שלוש הדתות: המוסלמים רוצים לגן העדן ומוכנים לסכן דבר או שניים בשביל להגיע לשם, הקתולים בחזרה גנרלית אחת גדולה ליום האמת (עם משובים ברמה שבועית) ואנחנו מחכים למשיח (ויחד איתו פרה אדומה כדי שאפשר יהיה לטהר את הטומאה). כמו בכל קמפיין מוצלח, המסר חוצה גבולות ועמים: כמו שאנחנו עכשיו זה לא מספיק טוב.

יש בדת בילד אפ גאוני סביב המסר של היות ההווה הכבשה השחורה במשפחת הזמן: העתיד הוא הבן הצעיר בו גלומה כל ההבטחה לדברים הנכונים שיקרו (וברור לכם שאנחנו לא נהיה פה לראות את זה), והעבר הוא כמו הבן הבכור הכל כך מוצלח שאף אחד לא מגיע ולא יגיע לקרסוליו, הבכור הזה גם כל כך רחוק מאתנו שאף אחד לא יכול לאמת או להפריך את השמועה.

ניתן לסכם את הגישה הזאת בצמד מלים: החיים כפרומו.

כשאתה חי מתוך מקום שבעתיד יקרו הדברים הטובים (וגם זה רק בתנאי, כל דת עם התנאים שלה) ההווה מחליק לך בין הידיים.

תארו לכם שהיהודים יוצאים בקמפיין הבא:

?we killed Jesus, can we move on

ועוד רעיון לקמפיין – הרי בלי מותו הציורי של הבן הנבחר – לא היתה הארוחה האחרונה, ו- 12 השליחים והויה דולורזה, ויום ששי הטוב ויום ששי הרע והתחייה ועוד כהנה וכהנה. הרי אם ישו היה מת נניח מהתקף אסטמה לא בטוח שהיתה נוצרת דת סביבו כן? אז בואו ניפרד כידידים ונתקדם. כי החיים זה עכשיו, ממש כרגע.

אם התסמין הזה היה נשאר בגדר המנטרה השיווקית של הדתות הייתי אומרת ניחא, יש המון חילוניים בעולם שמבינים שדת זה אופיום להמונים אבל אני קולטת שהדי.אנ. איי של השיטה הקפיטליסטית מורכב מאותם חלבונים: " חברה א' או ב'- כמו שאת זה לא מספיק טוב, לא משנה שאת רווחית, שאת מעסיקה עשרות אלפי אנשים, שאת מייצרת תרופות או מזון או בגדים או כלי תחבורה לטובת הרבה מאוד אנשים, כל זה וזה לא מספיק טוב. כי את צריכה לגדול, להגדיל מכירות, להתייעל, לשפר את הרווח ולרכוש עוד נתחי שוק…" כמו שאת היום זה לא מספיק טוב. מה לא מספיק טוב? מי לא מספיק טוב? מי קובע? שלושים אנליסטים? מאה? הקפיטליזם מתקטלג אצלי לאחרונה כמו דת מודרנית.

ואני ממשיכה וחושבת שגם השכנים שלנו יושבים עכשיו בסוג של נהרות בבל משל עצמם, אז למה כל כך קשה לנו עם זה? כי לנו מותר ולהם אסור? במקום להעיר אותם ואת עצמנו בעדינות ולהגיד החיים זה עכשיו, אז בואו נודה שהרגנו את ישו ונתקדם, אנחנו עסוקים באם הם היו כנים באיך שהם דיברו על השואה.

וזה מוביל אותי לכתוב מילה או שתיים על דמוגרפיה:

נתניהו אמר שיעביר את חוק הלאום – מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי והמשיך בנשימה אחת שכל אזרחיה ללא יוצא מן הכלל (בלי קשר לדת) יזכו לשויון זכויות, וזה יתחיל עם התחקיר הבטחוני בשדה התעופה: "מאיפה באת? מפורידיס, אה
טוב טיסה נעימה.

וגם לפי סקר אוכלוסין של הלמ"ס משנת 2011 יש בארץ כ20% מוסלמים ו כ 20% דתיים + חרדים, אני מניחה שבעוד 21 שנים נועה תחיה במדינה שרוב תושביה ערבים או חרדים, היתרון שאני רואה בזה שהיא תוכל להרוג שתי ציפורים עם בורקה אחת.

שבת שלום!

ושוב אתכם

אחרי שעברתי התקף לב קטן אמש – כששי אמר לי שהדומיין מזלגות לא עוד קיים, ואחרי שספדתי ל- 23 הפוסטים שפרסמתי כאן (כולל ההלקאה הבלתי נמנעת של למה לא עשיתי גיבוי) – קמתי הבוקר לחיקו של בעלי היקר שבישר לי שהבלוג עדיין קיים ויש הבדל בין בלוג לדומיין. על זה נאמר "הילכו שניים יחדיו אם לא נועדו" מה הייתי עושה בלעדיו. ולמה אני חולקת אתכם את האפיזודה האישית הזאת? כי היא גרמה לי להבין שעלי לכתוב ויהי מה. גם את הדרישות האינסופיות של הילדים, הבעל, הבית, העבודה, המשפחה המורחבת, החברים, החברים של הילדים, השכנים בהווה ובעבר ימשיכו לתבוע מאה חמישים ושתיים אחוז מתשומת הלב שלי אני אכתוב ויהי מה. בכוח אני אחלץ זמן לעשות זאת (בסוגריים אני רק יכולה להצטער שאין לי את אותה נחישות לגבי פעילות ספורטיבית) (ובסוגריים נוספים אני מודה שמבחנה היחיד של ההתחייבות הזאת הוא מבחן הזמן).

פילוסופיית "הכל מדויק" שאני מנסה להכיל על כל אפיזודה בחיי, שולית כמשמעותית, הוכיחה את עצמה שוב: האם השם "מזלגות" מתאים עוד ? אז זהו כנראה שלא. לא בכדי התעופף לו הדומיין לאןשהוא אחר. מאחר שעדיין אין שם חדש לבלוג הקוראים מוזמנים להציע הצעות. לידיעתכם הקורא מספר אחד הציע במקום "מזלגות" – "קלשונים", לי נותר לנסות לנחש למה.

אז למה מזלגות לא מתאים יותר? מאחר שבחודשים האחרונים העברתי את הרגלי האכילה שלי שינוי יסודי. יותר אוכל טרי, פחות מבושל, לא עוד מוצרים מהחי (כן כולל המנעות מדבש:-) ובלי דברים שפעם זרם בהם דם (או פוטנציאל לדם עיין ערך ביצים). מאחר שאני לא טיפוס פאנאטי אני כן אוכלת מדי פעם דג ויכולה לנקר מגבינת טום איטלקית, אבל בשוליים הקשים שלה. מסעדות כבר לא כל כך מסתנכרנות עם ליין הנסיעה החדש שלי.

בשבוע האחרון גם העפתי את כל תכולת הארון שלי – פשוטו כמשמעו – נשארו לי זוג גינס, שתי חליפות לעבודה (גדולות בשתי מידות), שלוש חולצות טריקו וכמה זוגות תחתונים. ההרגשה מה לומר עילאית. את כל החולצות שקניתי במבצע 1+1 או ב70% הנחה, את כל הסטים (המקסימים) שאמא שלי הביאה לי מהארון של סבתי המנוחה, את כל הבגדים שהתבייתו היטב על ערימות הקילוגרמים שאספתי לי יחד עם שלל תארים נכספים כמו "אם השנה" "קרייריסטית" "מפיקת על" "הרוח החיה של הקהילה", את כל הבגדים שהסתירו טוב את המצוקה שנבנתה בשקט ברקע העפתי בשלוש שעות. הקילוגרמים העודפים עדיין עלי אבל אני מאמינה שתשומת לב חדשה אליהם תעזור לי בהדרגה להיפטר גם מהם.

קלילה יותר נפשית אני מחדדת את העיפרון (איפה הימים שכתבנו עם נוצה לאורו של נר) וממשיכה בתנופה.

אי אפשר בלי כמה מלים על החיים בשוויץ, קודם כל תודה ליקום ולטבע שהובילו אותי שוב להתנסות בחויה המופלאה של חיים במדינה אחרת. לא יודעת מי מכם יודע אבל בצעירותי עוד טרם ההחלטות הרות הגורל (שלא לומר בעלות הצביון הפולני) של לבחור מקצוע טוב שמתפרנסים ממנו – רציתי ללמוד סוציולוגיה ועבודה סוציאלית, כן המקצוע הזה שלמדו בבניין הכי לא נחשב באוניברסיטת תל אביב, שהיה מעבר לכביש מול הבניין עם הלבנים האדומות שבו לבסוף ביליתי את חיי הסטודנטיאלים. היחסים האנושיים היו ונשארו גולת ההתעניינות שלי. השאיפה הכי גדולה שלי (מעבר לנשיפה שתיכף תבוא) היא שכולנו נחיה בשפע ובשלום על פני הכדור הקטנצ'יק הזה, "שכונת חיים" של הגלקסיה שלנו, ואני תמיד שמחה ללמוד איך מנסים ליישם את הקונספט הזה (שפע ושלום) בבניינים אחרים בשכונה.

אז נתחיל עם ציונים: ועד הבית בשוויץ מתפקד לא רע בכלל. הדיירים משמרים את כוחם להצביע בדברים החשובים באופן ישיר (כולל רשימת הנושאים לדיון), במשאלי עם שנערכים – כולם יושבים וחגורים? – אחת לשלושה חודשים! כן העם בחר והעם ממשיך לבחור על בסיס שוטף. הם מחליטים על כל דבר החל ממדיניות ההגירה לשוויץ, עבור במספר ימי החופש המנדטוריים וכלה בגובה שכר המינימום. הממשל (או השלטון) אחראי על היישום של ההחלטות הללו. עם הסמכות באה כמובן המון אחריות, ואכן האחריות החברתית שכל פרט חש פה כלפי כולם היא גבוהה. לדוגמא באנו לשכור אופניים מחנות אופניים סמוכה לבית, הבעלים באדיבות גמורה הסביר שהם לא יכולים להתחרות במיזם חברתי שעורכת העיריה ושבמסגרתו היא משכירה אופניים בחינם ליד תחנת הרכבת. הסיבה שהוא לא מתחרה בהם זה כי הם מעסיקים שם אנשים בעלי מוגבלויות והוא לא רוצה לפגוע בהם. הבנת ברוך? זה נקרא הומניזם. במשאל העם הקרוב הם ידונו האם להעלות את משכורת המינימום ל4000 פרנק שזה בחישוב גס 16000 שקל. המודל העסקי שלהם לא בנוי על ניצול, הוא לא בנוי על כך שהחזק יתחזק ושהחלש ילך לעזאזל. הם מבינים שהחלש לא הולך לשום מקום ולכן השכילו מבעוד מועד להבטיח רשת של קיום בכבוד לכל אזרח. הומניזם. בלי למצמץ העבירו החלטה במשאל העם אחד לפני האחרון שאין יותר הגירה לשוויץ. בלי שימוש בנשק הדת או הצביון הלאומי, ככה פשוט הם מחליטים מי נכנס אליהם הביתה. בלי להתנצל. יש להם צבא קטן ומיומן אבל הם השכילו ליישב את אחרון הסכסוכים לפני 800 שנה. על שטח כפול משטחה של מדינת ישראל מתקיימות זו לצד זו 3 תרבויות שונות בתכלית (ברמת השפה המדוברת, התכנים הנלמדים בבתי הספר, תאריכי החגים והחופשות, המנטליות, הדת, ועוד) וכולם מצליחים לעשות את זה מתוך כבוד הדדי והסכמה על הדבר המשותף לכולם וזה: הרצון לחיות את החיים.

כמה תובנות יותר ספציפיות:

על האופניים-
רוכבי אופניים לא עולים על כביש מהיר (=שני נתיבים, 100 קמש) הם מורשים ברכיבה רק בנתיבים יעודיים או בכבישים בינעירוניים בהם המהירות המותרת היא עד 60 קמש.

על הרכבים והולכי הרגל – הולכי רגל לא עולים על כביש מהיר, לא עולים על כביש בכלל, אלא במעבר חציה. לימוד זהירות בדרכים מתחיל מגיל שלוש בהדרכת המשטרה וממשיך כל שנה עד הכיתות הגבוהות (אח"כ גם המשטרה מלמדת אותם איך לרכב על אופניים*).על פי חוק ילדים הולכים ברגל, לבד, למוסדות חינוך החל מגיל חמש, לבושים בחגורות זוהרות.

נעמד אדם בקצה המדרכה, גם אם סתם כדי לחטט באף, מייד המכונית שמגיעה נעמדת ממתינה שירד לכביש ומאחוריה טור של מכוניות ממתין בסבלנות. אף אחד לא מצפצף או מנסה לעקוף משמאל מתוך מחשבה שבטח מישהו עצר בחניה כפולה כדי לקפוץ לקנות פחית אורנג'דה בפיצוציה.
באיזורים עירוניים מאוכלסים מהירות הנסיעה היא 30 קמש ויש בלי סוף מצלמות שאוכפות את הכללים. לא מתחכמים פה עם המשטרה או עם החוק.
* וגם: ילדים לא מתקבלים לבי"ס יסודי אא"כ הם יודעים לשחות, לידיעת שר החינוך שהוגה מיזם קייטנות קיץ.

על הנקיון – נקי. לטיפוס חרדתי כמוני אין חוויה יותר מהנה מאשר לאפשר לילדודס להכנס לתחנת דלק וללכת לשירותים מתוך ידיעה שזה מבריק מניקיון, נגמלתי מהצורך ללוות אותם לשם כדי להבטיח שהם לא נוגעים בשום דבר.

לקינוח אני מקווה שהקורא האינטילגנטי לא יחשוב שהפכתי מתנשאת. אני מתגעגעת לחברים ולמשפחה, לקצב ליצירתיות ליוזמה לפתיחות (אני לא מתגעגעת למזג האויר או לכותרות העיתונים). אני חולמת בעברית וכותבת בעברית ולא יכולה לעשות את זה בשום שפה אחרת. אני רק כל כך רוצה שנארגן את הבית שלנו קצת יותר טוב, אני רוצה קצת פחות מהאמריקניזציה ששטפה אותנו בעשורים האחרים, וקצת יותר הומניזם כלפי כל הדיירים בבניין שכתובתו סמטת אגן הים התיכון 48. נראה אולי עוד יבוא יום ואני אציע את עצמי לכהונה בועד הבית.

עד אז טוב שחזרתם התגעגעתי.

אני אשוב

הפוסט הראשון שלי נכתב כאן בדצמבר 2011, האחרון לפני כמה חודשים. ישבתי הערב וקראתי שוב את כולם מהראשון לאחרון ופשוט נהניתי. לא היתה בי טיפת ביקורת עצמית שלילית וסיכומו של דבר אני חושבת שאני די מוכשרת בכתיבה. מאחר שלעת עתה אני חיה במקום שבו המסעדות א. לא ממש מסעירות ו- ב. מאוד מאוד יקרות נבצר ממני להמשיך ולכתוב פוסטים על מסעדות בהן ביקרתי ולכן ביו-טרן מהיר אני עוברת לכתוב על איך אני נמנעת מאוכל או בלשון עממית יותר מהן החוויות שמזומנות למי שהחליטה החלטה היסטורית לשוב למשקל הגוף התקין שלה. מבטיחה שיהיה מעניין.

טעיתי

אני תמיד שמחה לגלות שטעיתי בקשר למצבים, אנשים, או מקומות. אני שמחה במיוחד כשהגילוי הוא מוקדם על פני מאוחר. השמחה משולשת כשבצידה חוויה.
אתמול נזדמן לי לחזור ולבקר בטאיזו. הפעם התעקשתי עם המארחת לשבת בפנים, ובעצת העמית לארוחה התמסרנו לחלוטין להחלטות השף. במקום להזמין מהתפריט ביקשנו שהוא יבחר עבורנו את התחנות במסע. היה טעים, מרגש, ובעיקר מפתיע.
מספר תובנות לגזור ולא לשכוח: אם כבר שפטתי אדם או מצב או מקום מומלץ לשוב ולבדוק את ההחלטה כערכאת ערעור ובלב פתוח. ושחוק אבל בכל אופן נכון: דברים שרואים מכאן לא רואים משם (מהמרפסת), והחשוב מכל: שמדי פעם מומלץ להתמסר.
ולשף (שלמרות היותו ג'ינג'י, התנהג בשלוות נפש מופתית לאורך כל הסרוויס) אני אומרת מעל דפי הרוח: שאפו!

קר, קר מתחמם

נפלה בחלקי הזכות שתהיינה לי חברות טובות, כאלה שאפשר לדבר איתן על ה-כ-ל: דברים עצובים, דברים שמחים, דברים שבחלום לב ודברים שבמציאות. ובתוך קבוצת החברות הטובות יש קבוצה של חברות שנקרא לה מפאת החסיון 4X4 שאיתן כאמור אפשר לדבר על הכל (מגרב ועד גלידה), אבל לא זו אף זו, כל שיחה (אף אם תיגע במשהו כואב) תסתיים בשאגות צחוק שיהדהדו עוד זמן רב אחרי הפגישה. ולכן לא מוותרים על הזדמנות להיפגש פותחים יומנים ומתחילים לקשקש. הפעם הגענו לפגישה אחרי חורף שלם שלא נפגשנו כך שהיו הרבה השלמות. החלטנו על שילה בר בבן יהודה.

הדייקניות הגיעו בזמן וקיבלו שולחן בחוץ – על המדרכה. הכיסאות רקדו קצת סמבה אז עשו להם טרנספר לשולחן אחר (להלן:"טרנספר 1"). כשהגיע הצמד השני (להלן: "הזורמות") כבר ישבו הדייקניות מול שני קוקטיילים על חשבון הבית, מוכנות ומזומנות לפצוח בהזמנה. ההזמנה עצמה היתה משחק סודוקו קטן: א' לא אוכלת חמץ בפסח, ב' לא אוכלת מולים, ג' לא אוכלת כוסברה ורק אני אוכלת הכל.

פצחנו בפוקצ'ה ריחנית ופריכה שהגיעה עם ירקות חמוצים וממרח של יגורט עם רסק עגבניות וחריף (19 ש"ח), כמה פשוט ככה טעים. לראשונות הזמנו טרטר סלק (59 ש"ח), טרטר טונה בעטיפת אבוקדו (64 ש"ח), קפרציו דג עם ספרינגרול (74 ש"ח) וסלט ברזל (44 ש"ח). המנות מגיעות כמו כל דבר תחת השמש התל אביבית – לפי הזמן שהן מוכנות במטבח. כולם זורמים עכשיו, אפילו הבחור הצעיר שלקח מאתנו את הרכב בכניסה (35 ש"ח למכונית) קידם את פנינו באהלן סוער וחייכני משל היה הצלע החמישית בחבורה..

טרטר הטונה והאבוקדו היתה המנה המנצחת בקטגוריית הראשונות, תחת כיפת אבוקדו גילינו ערימה טונה טריה וקצוצה עם שבבי שקדים פריכים, פלפל חריף ותיבול עדין של לימון. סלט הברזל התגלה אף הוא כהצלחה ונטרף חיש קל: עלי תרד נחו על פרוסות דקיקות של סלק עם קוביות פטה ואגוזי מלך קלויים. קרפציו הדג עם ספרינגרול סחט פחות תשואות.

למנה עיקרית הזמנו מחבת שרימפס בשמן זית (74 ש"ח), ריזוטו ארטישוק (69 ש"ח) ופלמידה על ריזוטו תירס ( 128 ש"ח). במחבת השרימפס התגלו עגבניות צלויות ולימונים כבושים, בריזוטו ארטישוק התגלו מולים ושרימפס בודד, והפלמידה התגלתה כנתח עבה ועסיסי על ריזוטו טעים עם כמויות מסחריות של חמאה, פרמז'ן ותירס.

היינו שמחות וטובות לב, ולכן קצת לפני הקינוח (פנקוטה טחינה עם נוגט שומשום 43 ש"ח) כשהמלצרית שאלה אותנו אם איכפת לנו לעבור שולחן כדי לפנות מקום לשישיית סועדים שהפציעה בחצות, ענינו בחיוב ונמנענו משיגור משפטים מתוחכמים מתחת לשפם ("זה השולחן שלנו", "זוהי זכות אבות") (להלן: "טרנספר מספר 2"). לידיעת הקוראת ציפורה לבני.

לסיכום, האוכל היה מצויין: מקורי אבל לא מתחכם. לא זול אבל נותן תחושה של תמורה בעד האגרה, האוירה היא של מקום מעודכן אבל לא מחזיק מעצמו יותר מדי. אני תמיד שמחה למפגשי ה 4X4 שלנו ופשוט מאושרת לבלות במקומות בהם מי שמתעלה על עצמו זה השף ולא יחסי הציבור שלו.

הכצעקתה

עוד משוויץ מיהרתי להזמין מקום במסעדה החדשה והמדוברת טאיזו של השף יובל בן נריה. מה לא נכתב על המקום: שהוא נפתח אחרי תכנון של שנה וחצי, שהשף וצוותו חרשו את המזרח בחיפוש אחר שמנים ותבלינים אקזוטיים, שהושקעו שם תקציבי ענק ושבעצם בכלל לא מדובר באוכל אלא ביצירת אומנות.

היתה כתבה בהארץ שהציתה במיוחד את דמיוני בה דיבר השף על ארוחה שמורכבת מחמישה אלמנטים שונים, עם אמירה הגיונית ומסודרת תוך איזון הטעמים הטקסטורות והארומה…

נו טוב זו כבר פואטיקה שהיה לי קשה להתעלם ממנה ומפלס הציפיה עלה כמו הכנרת בחורף האחרון.

ישבנו בחלק החיצוני של המסעדה (או בלשון המארחת "בפאטיו") שנסגר בויטרינות מכוערות, סבל מתאורה לקויה, ואכלס רהיטי גינה צפופים ומכוערים מה שהוביל אותי לתהות מי המעצב שחתום על תת היצירה המפוקפקת הזו.

התפריט שקידם את פנינו שוב הבטיח "מסע קולינרי המתחיל בטעמים רכים ועדינים ועד עמוקים ונועזים. כדי לחוות את מלוא המסע הצבעוני בתפריט אנו ממליצים לכם לבחור כמה מנות מכל קבוצה". זרמנו.

אבל משהו עקשני המשיך לצלצל ברקע שמי שהבטיח לא במהרה יקיים. היין שביקשנו לא היה במלאי, היין שכן היה במלאי (שרדונה אוסטרלי 220 ש"ח) הגיע פושר והתבקשנו להמתין שיצטנן בשמפניירה כי מקרר היין לא עבד. את המים המינרלים המלצרית שכחה.

פתחנו במנה של לחמניות מאודות (9 ש"ח), סשימי טונה  (66 ש"ח), והר גאו של בלק טייגר שרימפס (48 ש"ח) מנות מהחמשה הראשונה. עם הלחמניות המאודות הגיע סלט חצילים ברוטב עגבניות עם יוגורט לא מקורי ולא טעים. לעומתם סרטי קולורבי מנומשים בשומשום שחור היו מרעננים. הסשימי היה מקורי בתיבולו אך כיסני השרימפס סבלו מטעם חיוור למדי ומצאתי עצמי מוסיפה שמן חריף שהיה על השולחן כדי להוסיף קצת חיים לכל העסק.

המשכנו עם דאמפלינג שמחיניזי של לחי עגל וציר רימונים (62 ש"ח) גרסה מקומית של חינקלי, שחרף שכבר היו שייכים לקבוצה הבאה של התפריט (ובסדר עולה של טעמים) היו עדיין חווריינים ודלי טעם.

הנגיעות המהוסות הללו הגיעו אל קיצן עם המנה מהקבוצה הבאה של שייטל צרוב עם שושקה, צ'ילי קשמירי, בצל ירוק ופטריות ירדן (78 ש"ח).

השף הוכיח לי סופית שמנעד זה לא התחום שלו. זה היה התקף אפילפטי של פלפלים מכל הצורות והמינים בלי זכר לבשר שייטל או לכל רכיב אחר.

לצידו של השייטל שנשרף באש הפלפלים ה הגיעה מנה של רוק שרימפס, שמתכתבת בגלוי עם פופקורן שרימפס של צפרה (52 ש"ח) . לא ברור לי איזו תחנה הייתה אמורה המנה הזו להיות במסע הקסום, אבל זה עוד היה כאין וכאפס לעומת המנה החותמת את הארוחה, שיא הקרשנדו הקולינרי : מנה של כרובית צלויה בכמון וחמאת לימון (42 ש"ח). כרובית חברים, היא אקורד הסיום של הארוחה הזאת. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.

שילמנו 620 ש"ח ויצאנו לחפש אוכל אמיתי, חף ממלים ופוזה. גיסתי שאלה בחיוך אם המחיר כולל לינה  ואני חשבתי לעצמי אלוהים רק זה לא, זה הרגיש כמו סטוץ גרוע שבסופו אתה רק רוצה הביתה. אז או שהשף הצעיר צריך ללמוד עוד דבר או שניים על מסעות, או שמי שיושב בגזוזטרה שלא יתלונן שהוא שותה סודה.

על עמק השווה

הגננת אילנה תמיד היתה מסבירה למיכאל ולאלון שאין טעם בריב צריך להגיע לעמק השווה. מיכאל היה מסביר לי בדרכו הציורית: אמא תראי יש שני הרים וביניהם עמק, אני על הר אחד ואלון על ההר השני ומה שעשינו זה לרדת אל העמק וחזרנו להיות חברים. מהדיאספורה יוצא לי לחשוב לא אחת על כמות המצבים הלעומתיים שיש לנו בארץ (וברור שלא רק בה): דתיים מול חילונים, יהודים מול ערבים, פלשתינאים מול ישראלים, אשכנזים מול מזרחים, שמאל מול ימין, פריפריה נגד מרכז, יו ניים איט. כמה אנרגיה מבוזבזת: זה שלי, זה שלך, אני כאן אז אתה תלך, אתה שם אז אני לא אבוא. חלק נכבד מההגדרה העצמית של הרבה מפלגות נעשה דרך ההתיחסות לקבוצות אחרות באוכלוסיה: הדיירים בקומה 2 נגד משפחת שלו מקומה 1 (שאמנם אין היא שלווה כלל ועיקר), אבל צריך להסתדר כי לא נראה שהם עוברים דירה. לטעמי אין לנו בעיות גדולות בישראל, חוץ מהעובדה שלא בא לנו לרדת מההר (ואני יודעת שאני משטחת את העולם במערוך). אולי הגיע הזמן לנסות. לקראת הבחירות שכל בנאדם שמגדל ילדים בארץ הזאת ישב ויחשוב עם עצמו איך היה נוהג אם בין ילדיו היה מתגלע סכסוך, האם הוא היה מדרבן אותם להסלים את המאבק או שמא הוא היה מנסה בכל כוחו לפתור את הפלונטר (לפעמים כולל איומים "אני לוקחת את המחשב" ושוחד "נלך למקדונלד"). אז נכון יש לנו סכסוכים ותיקים מאוד, מרים מאוד, סכסוכים לא פשוטים בכלל, אבל אולי הגיע העת להפנות את האנרגיה של הלעומתיות לבניית ערך משותף. בסופו של יום כל אדם חולם על דברים בסיסיים – בטחון אישי וכלכלי, חינוך טוב וזמן להיות עם משפחה וחברים. זה משותף ל כ ו ל ם . יום הבחירות הוא היום בו ניתנת לאדם חירות לשבת עם עצמו ולחשוב את מי הוא רוצה לראות בועד. אני מאחלת לנו שאי שם באחת המפלגות מסתתרת הגננת אילנה שתזכיר לכולנו בארבע השנים הבאות את המקום הנהדר הזה שנקרא עמק השווה.

על הרווח שבין הציפיה לציפית

הילדים יצאו לחופש גדול באמצע השנה: שלושה שבועות של גן נעול וברקע תמהיל של חגים במתכונת נוצרית עם מחרוזות שירים, קישוטים, קניות ומלונות בתפוסה מלאה שהזמינו אירופאים מאורגנים כבר בדצמבר 2011.

הקטע עם השלג כבר מובן לי היטב: זה יפה, זה קסום, זה מלאכי, כולם מחכים לזה ורק אני מיציתי. עבורי שלג זה קר. קר מדי. אז העליתי רעיון שפשוט ניסע דרומה, מה שנמצא נמצא ומה שלא נמצא לא נמצא, העיקר יהיה יותר חם.

נסענו עד רומא ואכן נהיה נעים. העיר מדהימה בעושר הארכיטקטוני שלה ובמגוון המונומנטים מכל התקופות. המקום הראשון בו חנינו הסתבר להיות מול בית הכנסת היהודי הגדול על נהר הטיבר. סבא וסבתא שלי התחתנו ממש שם בשנת 1945. שניהם כבר זכרונם לברכה אבל אני דמיינתי אותם יוצאים מבית הכנסת נשואים, האם הם שמחו? שתים עשרה שנה אחר כך הם גם יתגרשו, אבל אני שמחתי שיצא לי לחלוק את הגאוגרפיה הזו עם ההיסטוריה המשותפת שלהם.

מפתיע להיווכח עד כמה התרבות הרומית מפוארת, מוחצנת, בלי להתנצל. אפילו בצל כלכלה מתרסקת העיר משדרת עליונות. נכון הרכבת התחתית עמוסה ומלוכלכת, פיח זורם ברחובות, אבל לראות את כיכר ונציה או את גבעת הקורינל מוארים לעת ערב זה מחזה מרשים. תזכורת טובה שלא כל הנוצץ זהב.

רשמים של אוכל – ברחובות הקטנים שליד הקולוסאום חיפשנו חניה לאתונות אבל מצאנו מלוכה: מאפייה מקומית עם מבחר מצומצם של פוקצ'יות פריכות, ניסיתי אחת ומייד רכשתי את כל המלאי: פוקצ'יות דקות עם שמן זית ועגבניות טריות, פוקצ'יות עם פרוסות דקיקות של תפוחי אדמה ורוזמרין ופוקצי'ות עם פרוסות עגבניה וקישואים קלויים. כל פוקצי'ה נארזה בנייר עטיפה חום פשוט שמייד הוכתם בשמן והתקמט חיש קל לכדור עם הביס האחרון. (Pane e Sfizi, Via S Giovanni Laterano) לארוחת צהריים נדדו שוב הרחק מהמון סואן אל תוך מאפייה מקומית אחרת בה בחרנו לחמניות לבנות רכות שחיש קל נבצעו ומולאו בכל טוב: גבינה בשלה, עגבנית שמש מתוקה בשמן זית, וארטישוק מטוגן וכל הכבודה נארזת בנייר חום ששוב מקבל כתמי ששון ושמחה של שמן זית.

אחרי הקולוסיאום הילדים רצו בין הכיכרות והמזרקות אגב משחק "חפשו את המטמון" שכלל שיחה עם מוכרת קפה, זיהוי שלטי רחוב, בקשת משאלה בפונטנה די טרוי והסתיים באכילת גלידה מצויינת. נכנסו ל- tea room בויה קונדוטי וישבנו על הספה עליה כתב הנס כריסטיאן הנדרסן את הברווזון המכוער ("אולי זה לא זהב, תנסה יהלום") ואכלנו Sfogliatelle ממולאים בקרם פטיסייר פריכים ומתוקים.

בטרסטוורה אכלנו ספגטי שום ואנשובי טריים עם שמן זית ופלפל אדום חריף, ספגטי ברוטב צדפות וטעם עז של ים (אהבתי פחות), ספגטי טונה ועגבניות טריות ברוטב חריף ומעקצץ, וכדורי טונה זעירים בקולי עגבניות ובצל.

בדרך צפונה עצרנו עצירה מתודית במודנה כי הטבלט והאייפון והדיוידי וערימות החטיפים כבר לא עזרו וכולם (כולל הנהג) צעקו גוועלד אז מצאנו מלון נחמד בפרברי מודנה ומרוב שהיה נחמד נשארנו לעוד יום ועל הדרך גם נסענו לונציה. ליד המלון אכלנו במסעדה מקומית חפה מפוזה ומתיירים פיצה נהדרת ופריכה, ריזוטו אספרגוס ופרוסות לא דקות של קפרציו בקר עם עלים ירוקים ובלסמי מודנה. אני הזמנתי מיסטו פריטו של קלאמרי ושרימפס, שהזכירו לי את המסעדה האיטלקית הראשונה שאכלתי בה בארץ – תחזיקו חזק – היא היתה בנתניה (ברחוב הרצל וקראו לה מאמא מיה) הגישו שם לחמניות שום משגעות ומיסטו פריטו יותר טעים משל המסעדה במודנה, אבל הנתנייתית כבר נסגרה מזמן ואנחנו הלומי לימונצ'לו הבטחנו לבוא שוב בקיץ. למחרת נגמרו לנו הבגדים הנקיים אז נכנסו לאוטו והמשכנו צפונה.

בדרך קצת לפני שיצאנו מאמיליה רומנה ללומברדיה (די בשם הזה כדי להעציב אותי כי אני נזכרת בסיפור על הנער הלומברדי מספר "הלב" / דה אמיציס) עשינו עצירה אחרונה בהחלט בANTICA MOKA שזו מסעדת שף מפונפנת בוילה עתיקה עם רהיטים מכובדים, מפות צחורות, כוסות קריסטל ליין והדום לתיק של הגברת. עשינו לילדים קורס קצר לגבי מה עושים עם המפית, מהי הצלחת ללחם, מה הצלחת לשמן ועם איזה מזלג מתחילים במנה הראשונה (כישורי חיים) ומשם גלשנו לארוחה איטלקית רמת מעלה ודרג: מרק תרד עדין עם לביבת תפוח אדמה, רביולי שקופים מבצק ממולאים בריקוטה אוורירית ברוטב סלק ובלסמי, טורטליני זעירים ממולאים בבשר וציר מוגשים בקונכיית פרמז'ן, טליאטלה רחב עם רגו משובח, ורביולי קטנים יותר ממולאים בדלעת עם נגיעות אמרטו ברוטב חמאת מרווה. בסוף הארוחה הגיע השף בכבודה ובעצמה לראות את הבמביני והאם האוכל היה לנו טעים. בבת אחת הסכמנו שהמנות המעודנות וצורת ההגשה המקורית (והמודרנית) לא ממש עמדו בקנה אחד עם איך שהשפית שלנו נראתה: סבתא עבת בשר ומשופמת (!) עם גרבי ניילון עבים מגולגלים עד הברך ונעלי גולדה שחורות. הטיול הזה לימד אותנו דבר או שניים על הרווח בין מה שאנחנו מדמיינים על המציאות ובין מה שהיא באמת. ומכיוון שאין על מה להלין (הכל באמת רק טוב), הבה נתמקד בקינוח טוליפ פריך ממולא קרם פטיסייר ותותים מבושלים בסוכר. Antica Moka Via Emilia est 1496 Modena. לא זול.

וכל המחשבות האלו הובילו אותי למחשבה נוספה – יש לי אספירציה לעשות דברים גדולים באמת בחיי, אבל בסופו של יום אני מוצאת את עצמי בפינג פונג בלתי נגמר של מי יקפל כביסה וקניות בסופר. אני קצת מקנאה באנשים שחיים את היעוד שלהם באופן בלתי מתפשר ושעבורם כל יום, כל היום הוא עוד צעד בדרך למימוש נשגב. אני בסוף כל יום ממלאה מדיח, מכסה את הילדים ונופלת לישון.

STERNEN GRILL

היום היה יום של שמש בציריך ועידו ושרון הציעו שנצא לסיור בעיר ואולי אף נשוט באגם. הגענו לעיר בשתיים, בדיוק בשביל ארוחת צהריים. אחרי שהסתובבנו לא מעט זמן החלטנו לחנות במגרש החניה המשוכלל שליד בית האופרה (רק שתדעו שהכניסה לשירותים המצוחצחים בחניון מתבצעת באמצעות קוד שמודפס על כרטיס החניה האישי שלך. לדעתי קוד הכניסה לפורט נוקס פשוט יותר).

פגשנו אותם ישובים בדוכן מאולתר עם כסאות ושולחנות הממוקם סביב טריילר שבו עמדו ומכרו נקניקיות. לפני הטריילר השתרך תור ארוך מאוד ואני תהיתי מה הקטע כולה קיוסק. עידו הסביר שהמקום הזה נחשב למקום הכי טוב לנקניקיות בעיר והזהיר שהוא מתנהל כמו ה"SOUP NATZI" בניו יורק. שלחתי את אבי להזמין ואמרתי לו שאסור לגמגם בהזמנה. הוא התנדב ללכת להביא כסף מזומן ושלח אותי לחזית. לקח לו כל כך הרבה זמן לחזור שעידו שאל אם הוא הלך לעבוד בשביל הכסף.

הלכתי לעמוד בתור וכשהגיע תורי גייסתי את כל החן והאומץ ואמרתי בלשון שבורה "צווי ברטוורסט ביטה: איינה סט גלר אונד איינה סרבלט מיט בורלי" קיבלתי שתי נקניקיות עבות עטופות בנייר עבה. בצד יש תיבה עם לחמניות BURLI שהם לחמניות גדולות מקמח לבן עם קרום קשה ושורות של קעריות עם חרדל שורף את הנשמה. משם מסע אל עמדת הבירה לאסוף שתי כוסות בירה מהחבית הכל ביחד עלה 23 פרנק שוויצרי. הנקניקיות היו טעימות, החומה (CERVELAT) היתה לי טעימה יותר מה ST GALLER שהייחוס שלה הולך אחורנית עד שנת 1438 (!). גם מקומה של הסרבלט לא נפקד בשיח הציבורי ובשנת 2008 הגיעה הנקניקיה לדיון בפרלמנט השוויצרי בשאלה הקריטית האם להתיר יבוא של עטיפות לנקניקיות סרבלט מברזיל אם לאו. עם בעיות רציניות כאלה אתם רק יכולים לתאר לעצמכם איך נראים פה החיים.

הטריילר נמצא מול חנות GLOBUS ליד בית האופרה.

הגשרים על הדסון

נתי היא חברה מגיל שלוש. החברות שלנו ידעה עליות ומורדות תקופות קרובות יותר ופחות אבל תמיד הוכתרה כחברות הכי ארוכה והכי סטבילית במזרח התיכון ובעולם בכלל. כשנסעתי לטורקיה בכיתה ה' היא היתה היחידה ששלחה לי מכתבים ועד היום היא מהחברות האלה שמכירות אותך לפני ולפנים: טרום הפוזה של גיל הנעורים ומה שבא אחר כך, טרום התארים שרכשת וטרום הכבוד שרוחשים או לא רוחשים לך הבריות. זו היכרות מארגז החול ועל פגישה עם חברה כזו אי אפשר (וגם לא רצוי) לותר.

היה לי ממש ממש חשוב שניפגש לפני שעוברים לחו"ל וכך יצא שלא תכננו איפה להיפגש (רק מתי) וגם לא בדיוק לאן נלך. ברקע כל פגישה שלנו מזמזמים הימים של לפני עשור פלוס פלוס בו חרשנו את מסעדות העיר ימה וקדמה, צפונה ונגבה: היא בתור עורכת עכבר העיר וגסטרונומית חובבת ואני בתור חובבת אכילה. שעות היינו מדברות על המסעדות שנרצה לבקר בן, המנות שנאכל, הגברים שנפגוש והדברים שיקרו לנו בעתיד הרחוק (בעלות דמיון מוגבל שכמותנו פינטנזו על חתונה וילדים). חיי רווקות פרועים בעיר הגדולה נטולי דאגות או מחויבות שזורות כמיהה עזה להתמסד.

בדרך לרמת החייל בפגישתנו היא שאלה "נוימי את יודעת איפה מסעדת הדסון" שזה מסוג השאלות כמו האקדח המעשן מהמערכה הראשונה: ידעתי שבמוקדם או מאוחר נגיע לשם. נבואת הבטן התגשמה מוקדם מאוד מאחר ששאר המקומות נפסלו מהר מאוד (בשגב אקספרס לא היו מקומות, לי לא התחשק איטלקי ולה לא התחשק סושי). הכניסה להדסון דרך חצר נעימה בין בניינים גבוהים אבל את הרעיון לשבת בחוץ גנזנו חיש מהר בהעדר שולחנות בחוץ.

לפתיחה הזמנו שרימפס ברוטב חמאה ושום: לשולחן הגיעה קערה נדיבה (11 או 12 שרימפס בגודל בינוני) ברוטב חלק של חמאה ונגיעות פסטו פטרוזיליה. השרימפס פריכים והרוטב מצויין מה שדרש הזמנה מיידית (בניגוד להחלטה הראשונית שלא אוכלים לחם) של לחם הבית – שני פלוטים שחיש מהר הסתיימו סביב ניגוב הרוטב הטעים לכשעצמו. זה חלק מהכיף עם נתי אפשר להחליט החלטות חשובות ונכונות (אי אכילת פחמימות) אבל תמיד יש מקום לעשות U TURN בבחינת חיה ותן לחיות.

במנה השניה כבר התחרענו באופן פחות הוך תל אביבי ויותר דאון טאון חדרתי על כריך פילדלפיה: בתוך ג'בטה פריכה שחוממה באופן שהשטיח אותה לכדי טורטיה עבה, נחו להן פיסות אנטרקוט דקות שלובות בפרוסת גבינת אמנטל נמסה, ועל הכל ערימות בצל מטוגן ומיונז חריף והכל טובל ברוטב מעולה שדרש מיידית עוד מנה של לחם (אבל גילינו איפוק). טורפות שכמונו חיסלו את המנה בכמה ביסים ושטפנו את הכל בבירה ויין.

קשקשנו עוד קצת על החוגים באריקה לנדאו וכמה ימים פנויים כדאי להשאיר לילדים כדי לפגוש חברים ואני חשבתי לעצמי בשקט כמה אני מתגעגעת לימים שהעתיד הזה היה עוד בפנטזיה. בקצב הזה אני עוד אמצא את עצמי מחפשת ממנה מכתבים בתיבת הדואר.