Ruhig

Ruhig Land

המילה רוהיג בשוויץ מופיעה לרוב בהקשר של מודעות נדלן, שמפרסמות בתים באזורים שעוברים בהם חמור ועגלה פעם בשמונה שנים או במלים אחרות – מקום שקט ורגוע. השוויצרים אוהבים calmness ולכן זה לא מפתיע שהשבוע, כשנועה התאשפזה בבית החולים האוניברסיטאי כדי לעבור ניתוח לתיקון רצועה בברך, השותפה שלה לחדר הזוגי ביקשה לעבור לפיסה נדלנית אחרת במחלקה, בטענה שהחדר לא מספיק רוהיג.

בעיני קופה ים תיכונית מצויה כמוני, החדר לא רק שהוא רוהיג – כל המחלקה רוהיג. המיטה היחידה שעומדת במסדרון היא מיטת אורחים משופצרת ברמת מיטה בצימר אוסטרי, כולל שמיכת הפוך. בבוקר באים לשאול אותך מה תרצה לאכול לארוחת צהריים מחר, מחרתיים ובשנה הבאה, התפריטים בשמונה שפות. כיבוי אורות בשמונה, ומאותה שעה האחיות נכנסות על קצות האצבעות לבדיקות השונות, מצוידות באור מינימלי ולוחשות בשקט. בבוקר אתה לא זוכר בכלל אם מישהו נכנס לחדר. אני חושבת שסוכני מוסד בפעולה חשאית – קולניים יותר מהן. רוהיג.

בבוקר מעירים אותך ברבע לשמונה, כי חולים לא סוללים כבישים וצריכים לישון הרבה. ולהיות רוהיגים. כאב זאת המילה הכי גסה כאן. יש רופאים לכאב, אחיות לכאב, שוליות אחיות לכאב, סולם לכאב ושלל תרופות שהם לא מהססים לתת, העיקר שלא יכאב לך ושתהיה רוהיג. אי אפשר להימנע מההשוואה לבתי חולים בארץ; אמא שלי אומרת שממש השתפרו במחלקות והשירות מצוין, אני – כמו אנשי הפלמ"ח – עוד זוכרת שנים שאנשים היו צריכים להביא מגבות וסדינים מהבית, וחשבנו שהשלב הבא יהיה להביא כפפות חד פעמיות, תחבושות ושאר ציוד רפואי נחוץ איתך לאשפוז. אני שמחה שבתי חולים לקחו ימינה בסיבוב, ועכשיו הכל ארץ זבת חלב ודבש.

אני סופרת כמה אנשי צוות יש כאן ומנסה להבין את המודל, ואיך הכל כאן כל כך רוהיג. אז ככה, כל אחות אחראית גג על שישה חולים. כדי שהם יוכלו להתרכז בעבודתן, יש שני אנשים נוספים בכל מחלקה, שתפקידם לדאוג לאוכל ולשתייה. הם עוברים מדי בוקר בין הפציינטים עם עמדת מחשב ניידת, כמו פקיד בבנק, ומבררים מה תרצה לאכול בסבלנות אין קץ, משל היית סועד במסעדת כוכב מישלן. הם גם אחראים לכך שיהיו מספיק מגבות, חיתולים, מגבונים, כותנות משוגעים ושאר ציוד למאושפז המתחיל. הם נושאים את השם הסקסי "הוטליירים" ודואגים לפינת קפה מתוקתקת עם כוסות נקיות לתה מזכוכית, כפיות, מפיות ובקבוקי מים משני סוגים.

אחד ההבדלים הכי גדולים, בשונה מבית חולים בארץ, הוא שכאן אין עמדת אחיות פתוחה לכל דורש ומתעניין. גם אין קבלת קהל, והטלפונים לא מצלצלים במסדרון או בכל מקום אחר. האחיות ספונות בחדר סגור, ואם יש לך משהו ממש דחוף לספר להן, תתכבד לצלצל בפעמון בכניסה לחדרן ותחכה שייצאו אליך. אתם יכולים לנחש שהיחידה שמצלצלת בפעמון זאת אני. אני קולטת שאני סופר היי מיינטננס, לפי מספר הפעמים שאני נעמדת לפני החדר שלהן. הן באדיבות שאינה נגמרת מסבירות לי שאני לא צריכה לבוא עד לחדר שלהן, אלא פשוט ללחוץ לאחות מלוח הבקרה האישי של נועה, והן יגיעו לחדר מיד. אבל לא חולת שליטה כמוני, לא רוהיגית בעליל תקנה הבטחות כאלה. מישהו ניסה פעם לצלצל בפעמון לדיילת בטיסת אל על? אז אחרי נזיפה מנועה החלטתי להתמסר לשיטה, וחבר'ה, היא עובדת! לא רק שהיא עובדת, אפילו אפשר להעביר את קורס הדיילים הבא של אל על לבית החולים הזה, כי תוך 10 שניות מרגע שמצלצלים מהקונטרול האישי, נעמדת אחות בפתח. אני ממשיכה לטייל במסדרון עד לחדר שלהן, כי משעמם לי, אבל כבר לא מציצה פנימה ובטח לא מצלצלת להן סטייל "קפצתי רגע למכולת, אולי תשימו מים לקפה?״

מבלי להישמע מקטלגת, לכל חולה רוהיג טהור גזע מגיע בממוצע מבקר רוהיג אחד או שניים פעם בכמה ימים, לעומתם – אצלנו החולים בני שם, חם ויפת כל ערב חפלה. אתמול משפחה חמה וגדולה במיוחד החליטה להוציא את החולה שלה לנשום קצת אוויר, וכל הגברברים של החמולה העבירו אחר כבוד את המיטה כולל עמודי האינפוזיה על שלל הצינורות ובקבוקי החמצן למרפסת בקומה. היה נחמד לראות את מבטן המופתע של האחיות למראה האפיזודה הזאת. הוא לא היה מבט רוהיגי, אבל הרוהיגים מתוכנתים להגיב ברוהיגית שוטפת בכל מצב, זה חלק מההגדרה העצמית שלהם. אה, שכחתי, חוץ מכל הצוות הכביר הזה, יש גם צוות ניקיון מונחה מטרה, לבוש מדים מיוחדים, מצויד בעגלה שנבנתה בנאס"א ובגאוות יחידה של יוצאי שייטת. אבל ידענו שאין שני לניקיון השוויצרי עוד לפני האשפוז הזה.
אני כל הזמן חושבת לעצמי: איך זה? איך זה שכאן כל כך רגוע ומתוקתק ואצלנו כאוס? אז כמה תובנות:
הכשרת כוח עזר רפואי לסוגיו ושלליו זה משהו שהשוויצרים מתחילים לעבוד עליו בכיתה ו'. כן. זאת לא טעות כתיב. בשנה השישית בבית הספר היסודי מתחילים כבר לחשב מסלול, מי ילך לאוניברסיטה ויגשים את חלומה של כל אם יהודייה, ומי ילך לתרום לקיומה של חברה מתוקנת. 75% מבני ה-15-12 מוסללים לבתי ספר מקצועיים, שם הם לומדים מקצועות חיוניים, כמו כבאות, בנייה, שיטור, טכנאות, אינסטלציה, הוראה, סיעוד, בנקאות, טבחות ועוד. השאר ילכו ללמוד באוניברסיטה. הם מתחילים את ההכשרה המעשית בכיתה י', ועד שהם מסיימים בי"ב, הם כבר מומחים עם ניסיון ומקבלים תעודה מקצועית שאיתה יוכלו להתחיל לעבוד תמורת משכורת מכבדת. מאחר שפנאי וזמן לעשות ספורט ולטייל בהרים זה ערך חשוב לא פחות מקידום מקצועי, יוקרה וכסף, הרבה מהם יישארו בתפקיד שלהם שנים רבות בנחת וללא תחושת החמצה. אז ככה יוצא שאתה בבית חולים רוהיג: כל אחד פנוי לעשות את העבודה שלו, לא צריך אנשי אבטחה, כי אין ממה להיות מתוסכל פה. כולם מרוצים פחות או יותר מהעבודה שלהם ולא מוטרדים מאלף ואחת בעיות. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות ועושה את זה ברצינות ובמקצועיות הנדרשת. ככה כנראה בונים חברה רוהיג לתפארת.

ולחולה שלום🙏

De Junk your life

עוד הרבה לפני שמרי קונדו היפנית טבעה את המונח ״דז איט ספרק ג'וי״, אי שם בעידן הקרח של תחילת שנות האלפיים, שידרו בבי.בי.סי את אחת מתוכניות הריאליטי היותר שוות: "לייפ לאונדרי".

בתור אחת ששומרת גולות, מסטיקים לעוסים, כרטיסי רכבת ומחברות מכיתה ג', נדהמתי לראות את השינוי שעברו אנשים, שהיה להם האומץ להשתתף בתוכנית. מטרים מעוקבים של חלל התפנו להם בחיים ובחדרים במה שנראה באופן נטול מאמץ: מה שהיה מבולגן הפך מסודר, המלוכלך נהיה נקי ומה שהיה מסובך עכשיו פשוט. טרנספורמציית בזק ממש (טוב, כל תוכנית היתה בת 45 דקות). הייתי מוקסמת. מבלי להתעצל רכשתי את הספר שהוציאו יוצרי התוכנית: "האו טו די-ג'אנק יור לייפ" והתחלתי בתנופת די-ג'אנקינג.

באותה תקופה ניקיתי המון: בגדים שחיכו שאחזור למשקל של הטירונות, ספרים שהבטחתי לעצמי שעוד אשוב ואקרא בם, עציצים שיבשו, כפתורים שנשרו, אורז וקמח ליום גשום, עטים, עפרונות, חרוזים, ניירות מכתבים, סיכות, גברים לא רציניים וסרטי מתנה. בדיעבד, בעצם עשיתי מקום. עשיתי מקום בחלל ובלב, ובאמת זמן קצר אחר כך הופיע אבי ואחריו כל הקולקציה הברוכה שבאה בעקבותיו.

נושא הסדר המשיך להעביר אותי על דעתי, והיה מי שהתבדח ואמר שאם רוצים שמשהו יישמר, לא יתקלקל, לא יינזק, לא ייקרע ולא ייעלב, יש להעבירו אליי למשמרת. ניסיתי למצוא דרכים חדשות לקטלג את הג׳אנק שלי, שעליו שמרתי מכל משמר. אחר כך הגיע זמן המגירות וכו' וכו' וכו'…

ולמה כל הסיפור הארוך הזה? כי השבוע גיליתי שהיקום, חוץ מזה שהוא שלח לי ילדים בונבוניירה, עשה איזה תרגיל אירוני עם נועה (זאת שהפכה אותי לאימא ועל כך, אפריורי, יש לה מקום מיוחד בלב שלי). לפני שבוע, כששאלתי אותה מה היא תעשה הקיץ, היא הודיעה לי שהיא תסדר את הבית. מתוך העומס והעייפות הכללית שאני שרויה בם, הפטרתי "בסדר" קלוש והתפניתי במעט המרץ שנשאר לסדר לו"ז צפוף לקטנים בחבורה. ולכן מה רבה הייתה תדהמתי, שחזרתי ביום הראשון לחופש, ונועה פשוט הפכה למיכאל את החדר. התוצאה הסופית לא הייתה רחוקה מאיך שהבנות האלה בטלוויזיה היו מסדרות לאנשים את הבועה שהקיפה אותם – היא לא הניחה לשום דבר לחמוק, העמידה את כדורי הנרפ-גאן בדום מתוח ומיינה את הלגו לפי צבעים, ספרים קוטלגו, פתקים נזרקו, וכל הטרקטורים, סוס צעצוע, פאזלים ומכוניות מגיל שלוש מצאו את עצמם מחוץ לחדר. מה שנקרא: מ-ה-פ-ך! היא לא עזבה את הפרויקט עד שכל שקיות הזבל נזרקו, המצעים הוחלפו, אבק נשאב ואוויר החדר היה צלול כיין. היא לא התייאשה, היא לא התעייפה, היא לא הרימה ידיים, התקדמה בנחישות; שמונה שעות של עבודה רצופה של מיון והפרדה, מה נשאר ומה מתפנה, בלי סנטימנטים מיותרים.

אני שלולית ועפר לרגליה, ועכשיו נשאר לשכנע אותה שתעשה אותו דבר בכל הבית.

 

 

יפן חלק שני

אתמול בלילה כמעט ביצעתי הארקירי, הבנות צרחו מצחוק מאיזה בדיחה שמיכאל סיפר, הסתובבתי לאבי לבקש ממנו שישתיק אותן רק בשביל לגלות שהוא עם אוזניות. הקיצקר חמש דקות אחר כך נציג רשמי של שלטונות המלון צלצל ודפק בדלת אוי לבושה התנצל בקצרה ואמר שבא לבדוק שהכל בסדר ונזף בנו שצריך לשמור על שקט! מרוב שאיבדנו פנים בבוקר לבשנו את המעיל הפוך עם הכובע מכסה אותם מקדימה. מההיבט החיובי הילדים התהלכו כל היום כמו חתולים על שטיח פרסי. דווקא חשבתי שבתור בוגרי מסלול של הצקצקנות השוויצרית יהיה להם קל אבל מסתבר שהכל יחסי. ברכבת התחתית אין בכלל ילדים מעל גיל שנתיים ומתחת לגיל 18, אז פלא שנוסעי הקרון הופתעו שעלמה החליטה לתלות את המטריה על הידית שמחוברת לתקרה והפכה את כל הקונסטרוקציה לנדנדה? בכל מקום יש תורה בעל פה ובכתב לא לאכול בהליכה (ואף שלטים מאירי עיניים שמישהו טורח לכתוב באנגלית) מיכאל לתומו קנה סנדביץ בסטארבקס והוציא אותו לא חס וחלילה ברחוב בעודו עושה את הפעולה ההופכית לאכילה ( להלן: הליכה) אלא הוציא אותו בעודו יושב בנסיעה ארוכה ברכבת התחתית: הוא נתן ביס ואני התעלפתי מהמבטים שננעצו בו. אמרתי לו תארוז מהר ובחזרה לשקית זה עניין של חיים ומוות. אפילו בשוק אוכל אנשים עומדים ליד הדוכן לא זזים עד שהביס אחרון אוטוטו בדרכו החוצה. שוק אוכל כן? לא פלא שהם המציאו את כל קישוטי המזון לאוכל ילדים, לכל ביצה יש פרצוף וכל כריך חתוך לפרח… זו אחלה מזימה להבטיח שהילדים הקטנים ישבו במקום עד הביס האחרון אחרת יבוא צונאמי. אה שוק האוכל, שוק האוכל לו היית רחוב ז'בוטינסקי ברמת גן וכולם מתקדמים בפיתה, הטחינה נוזלת והחיים יפים. זה בכל אופן מסביר איך הרחובות שלא מנוקדים פחים עדיין מבריקים ומצוחצחים.

כל שירותים ציבוריים זה פואמה, עם מושב אסלה מחומם ושורת כפתורים שלטייס ממוצע אין כאלה בקוקפיט. הם חולי נקיון משמעת וסדר ברמה כפייתית, הכל כל כך מדויק ומהודק ממש התמצית של התה עומדת בדום לסקירת המפקד. ומצד שני יש את סידורי הפרחים הטבעיים שלהם, ואת הזקנים עם השיער האפור והאפיל החכם, וקופסאות בנטו מהממות בצבעוניות שלהן, ומערכת רכבות סופר מורכבת וסופר פשוטה בו זמנית. העיר הזאת בשמש מסחררת, מקפיצה אותך מכדדרת ונוגחת: שער!!!

אני רוצה להבין אותם עד לברגים הקטנים ואז חושבת למי יש כוח הם כזה אגוז קשה לפיצוח. אה וגם תמונה שאני חייבת לכם מאתמול על קוטן הכפכף.

יפן

כשאת בוכה את לא יפה טוקיו.

גשם לא מפסיק לרדת אז ככה יצא שטיילנו היום בעיקר מתחת לגגות: היכלי מזון מפונפנים בם כל ממתק משקלו זהב, נארז בקפידה בנייר צלופן, מדבקה, שקית, סרט, ונמסר לך ברוב הדר וטקס: המוכרת יוצאת מאחורי הדלפק ומגישה לך את הריבוע הקטן בשתי ידיים וקידה רק כדי שחמש דקות אחר כך הילידים (שהם אנחנו) נקרע את האריזות ונדחוף את הגוש מתוק הזה לפה בבת אחת.

או עוגה בתוך בלון.

יש בהוויה היפנית משהו שטוח: השיער שטוח, הפנים שטוחות, האפים שטוחים, הקומה נמוכה (שטוחה), רוב הנשים על עקבים שטוחים, רק הבניינים גבוהים וגם ההיררכיה גבוהה ומחודדת היטב.

הם כל הזמן קדים: תודה סליחה תודה סליחה תודה סליחה, וכעומק הקידה עומק התודה/סליחה, זה הנדיה קומנץ׳ של מחוות הגוף.

אפרופו גשם, הילדים רוב היום ניילנו מטריות במכשיר יעודי שניצב בכניסה לכל חנות, למהדרין יש גם מתקן לנעילת מטריות.

באחד מהכלבויים בגומחה קטנה עמד איש לא צעיר והכין אטריות סובה מקמח מים, ועם סט של מערוכים ארוכים, רידד גלגל ושוב רידד תנועות הריקוד הפנימי שלו גרמו לכולנו לעמוד שם עד שהוא סיים להכין אטריות הנד מייד. כשנכנסנו לאכול אותן במסעדה הסמוכה ביקשו מאיתנו לשים את התרמילים במין סל מתחת לשולחן וכיסו אשכרה את התיק במין שמיכונת כזאת: שינוח.

בערב ראיתי גבר בחליפה ממהר למונית ומאחוריו מדדה אשה יפיפיה בקימונו מקסים, על כל צעד שלו היא צריכה לעשות עשרה… עם תיק קטן כזה פרחים עדינים בשיער וקבקבים קטנים ממידת הרגל. מצד אחד אמרתי לעצמי ״איזה גלאם, לו אני בקימונו… ״ ואל מול פרח הדובדבן הקלאסי הזה קלטתי שאת הקבקבים הייתי מעיפה לקיבינמט תוך עשר שניות, הסיכות היו מגרדות לי, התיק קטן מדי (מה היא מצליחה להכניס לתוכו? ) והכי מחרפן – צורה הנדידה הזאת של השייח מקדימה והנשים מאחור היתה שורפת לי את הפיוז סופית.

פירה

הארוחה הראשונה שלנו היתה בסוזנה בנווה צדק לפני קצת יותר מ-15 שנה. את הארוחה הבאה הוא הבטיח לבשל לי בבית ונסע עם תרמיל מלא מצרכים ברכבת מנהריה לתל אביב. כשהוא הראה לי ציור שלו, החלטתי שנתחתן, אבל אחרי זה חטפתי רגליים קרות, כי היה אוקיינוס מנטלי בין מה שציפיתי לו ובין מה שהוא היה. ואז באה מי שהסבירה לי, שציפיות זה מה שמכסים איתו כריות, ובמרחק 15 שנה אני מבינה שהאונייה שחשבתי שנצטרך להפליג עליה האחת לקראת השני היא בעצם סירת נייר – מין קיפול אוריגמי כזה – שמתחיל ונגמר בראש המסובך שלי. במציאות הכל פשוט: אשה פוגשת גבר, והם יוצאים למסע חיים משותף ומגלים שהדומה הוא הרבה הרבה יותר משותף מהשונה. ונולדים להם ילדים מקסימים והם עוברים ארץ ומצחצחים שיניים ביחד כבר המון בקרים. וגם יש את רגעי העצבים ורגעי ״הלמה זה בכלל״ פה ושם, אבל כששקט סביב, אפשר להרגיש את הנשמות שלהם מדברות אותה שפה. 

אז ליום השנה ה-15 שוב ארוחה, שוב רכבת. הפעם הוא לקח אותי לפריז, מרחק ארבע שעות, ובמקום סלמון בתרמיל, הזמין מקום לאטלייה של ז׳ואל רובושון, כי פעם אמרתי משהו על פירה. 

למה כובע

יש לא מעט טיבטים מחוץ לטיבט. כך היה נראה לי ביום ששי שעבר בעצרת שארגנו לכבוד הוד קדושתו הדלאי למה  ה-14, שטרח ונסע מדרמסאלה שבצפון הודו לציריך שבשוויץ. הוא כבר לא עלם, הדלאי. כרונולוגית הוא בן 88, אבל בכושר מצוין: הוא דיבר ללא הפסקה במשך שבע שעות (להוציא הפסקת צהריים), שבמהלכן ישב ישיבה מזרחית (!) נינוחה מול קהל של אלפי טיבטים בתלבושות מסורתיות, שנהרו להפנינג הדתי מכל קצות אירופה על טפם ומקנם. אני הלכתי כדי לשמוע קצת רוח בים החומר שסביב.

חלקו הראשון של האירוע הוקדש לטקס הTENSHUK- שכולל תפילות לחיים ארוכים של הוד רוממותו וברכות שהוא מעתיר על קהל המאמינים. בשורה שלפניי ישבו טיבטים זקנים, שגילם נראה לי עתיק כמו בודהה בעצמו. לכולם היו גלגלי תפילה, והם נישקו את האוויר והאדמה אינספור פעמים, מפגינים אף הם גמישות מפתיעה. במהלך הטקס הדלאי אמור לחבוש איזה כובע מחודד צהוב יחד עם כל שאר הנזירים שעל הבמה. אבל הוא שכח את הכובע בבית, התנצל בפני הקהל והוסיף כבדרך אגב: "גם בודהה לא חבש כובע", ועל הדרך קיפל את כל הטקסים הדתיים כולם לתו קטן.

בחלק השני הקדוש פתח בנאום בשר ודם. האמת, התאכזבתי. אולי בגלל שטף הנאומים הרהוטים שאני מאזינה להם לאחרונה מבית אובמה את אובמה, אולי כי טווח הקשב שלי בשנים האחרונות הסתגל לתקצירים של האימייל, הווטסאפ וההרצאות בטד, שבהן אם לא אמרת מה שיש לך להגיד ב-20 דקות, הלך עליך. הוא דיבר ודיבר ודיבר, ואני נרדמתי. זו היתה שינה נעימה, הזקנים המתפללים מקדימה עם הגלגלים שלהם והדיבורים המונוטוניים בשפה שלא הבנתי אפפו אותי כמו שמיכת פוך באמצע החורף.

כשהתעוררתי, בשניות הריכוז הראשונות שלי הבנתי שיש קשר בין שליליות לכעס, ושלפי הבודהיזם, המטרה שלנו בעולם הזה היא להיפטר מרגשות אלו כי הם הם אבות הטומאה או לכל הפחות אבות הסבל. והסבל, הו הסבל, שעה שלמה הוקדשה לו. סבל זה הדבר שהכי דחוף להיפטר ממנו, והדחיפות הזאת מאפיינת אותנו כמין האנושי, ומכאן ממשיך הטיעון הלוגי ואומר שאם כולם רוצים להימנע מסבל, הרי שכולם שווים. הדלאי למה לא כועס, אפילו לא כשהוא מדבר על הסינים שהגלו אותו מטיבט מספר שנים לאחר הכתרתו. לשיטת הבודהיזם הטיבטי, הכל יש ואין בו בזמן, והמציאות היא אשליה אחת מני רבות שנוצרת בתודעה שלנו. הכל קיים ולא קיים בכל רגע נתון. משם הוא המשיך והסביר שהמשימה למתקדמים היא ללמד אחרים איך להיפטר מהסבל שלהם. הומניזם טהור. האמת, התעוררתי לחיים. ישר קיטלגתי את עצמי בצד של אלה שלא כועסים, לא שליליים ולא סובלים. כל כך התלהבתי מעצמי, שכמעט קפצתי על הבמה לשבת לידו בישיבה מזרחית.

ואז הגיעה ההפסקה, שאליה יצאתי אחוזת תחושה עילאית. הטלפון הראשון היה לחבר הכי מעצבן שלי, לספר לו עם מי הוא חי. הוא מצדו סיפר לי שהוא ביקש מאיש הפרקט לא לסדר את לוחות העץ מחדש (כדי שזה יהיה פחות כהה), ושנחיה עם זה ככה. כנראה שבאותו רגע התחלף הצבע בשמיים, כי פתאום ראיתי הכל באדום. אמרתי בשקט:  "מה????? למה אמרת לו את זה? ברור שהוא צריך להניח מחדש את הפרקט, מה פתאום ויתרת לו???". הרגוע בצד השני ענה לי לקונית: "מאוחר מדי. קיבלתי החלטה ניהולית". חנקתי את הכעס ופעלתי באופן פציפיסטי למדי: ניתקתי.

נכנסתי למסעדה מעבר לכביש, התיישבתי, ומיד המלצר נעמד מעליי לקחת הזמנה. אמרתי לו בנחת טיבטית שאני זקוקה לעוד קצת זמן עיון בתפריט. הוא נעלם לחצי שעה. קיוויתי שהטיבטים יעמידו אוהלים עם סירי אידוי ובתוכם הכיסנים המופלאים שלהם במילוי בשר וירקות. מומו, כך הם נקראים, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד, ואני המתנתי למרק דלעת. גם המרק בושש להגיע, והלחץ בתוכי הלך וגבר (כי אוטוטו החלק השני של הדרשה מתחיל בלעדיי). קמתי בנחרצות בלתי טיבטית בעליל והודעתי לאחראית המשמרת שאם האוכל לא מגיע עכשיו, אני פשוט קמה והולכת.

בדרך חזרה לאולם היו עוד שני טלפונים מרגיזים מהעבודה, שבתגובה אליהם יריתי שני אימיילים קטלניים, וחזרה להוד קדושתו.

בחלק השני הוא הרחיב על דייטי ומייטרה וטנטרה ובודהיסטוה, ואני בפייסבוק ובווטסאפ, מאבדת את הריכוז לגמרי ומחפשת דרכי מילוט מהשעמום.

ואז קול קטן בתוכי לוחש: "את סובלת עכשיו, את ממש סובלת. כן, כן, את, לא להסתכל לצדדים. את עכשיו סובלת". ואכן הבחנתי בכאב בטן קטן וכאבים גדולים יותר בראש, של מחשבות הדוהרות זו לקראת זו, מנסה להבין מה קרה לי בהפסקה. איך יצאתי מהאולם דלאי נעמה וחזרתי דלאי מוחמד עלי, מוכנה להרביץ לכולם. והקול הפנימי ממשיך ואומר: "למה את סובלת? איך את יכולה לשחרר את הסבל הזה?", וחלק אחר בי עונה: "אני לא יכולה לשחרר שום דבר. אני לא יכולה לשחרר את הסבל הזה, כי אני לא רוצה ולא יכולה לשחרר שום דבר, האמת הפשוטה היא שאני נטרפת כשלא עושים מה שאני אומרת". ובעוד המחשבה הזאת מתגבשת לה, פרצתי בצחוק כל כך גדול, עד שהזקנים מהשורה שלפניי הסתובבו לאחור.

קלטתי שבתוכי – העאלק מוארת – קיים רודן קטן-גדול שמנהל אותי, טירן שמנסה לשלוט במציאות ברמה מעוררת רחמים, בלי שום מרווח לשום דבר ולאף אחד.

איכשהו בין כל שרשראות הפרחים, הדגלים והצבעים והאכזבה מהיעדר הכריזמה של הוד דלאיותו, משהו בי התבהר: יש בי חלק עריץ, ולכן אני סובלת וגורמת סבל לאחרים מסביבי.

מאותו רגע גם הציפיות שלי מהאירוע והביקורת עליו התאיידו.

לא הסתכלתי על האיש שעל הבמה כמושיע, או כמי שיאיר לי איזו דרך עלומה. הבנתי שהעבודה היא פנימית ומתרחשת באינטרוולים מאוד עדינים, וגם זה רק אם מוכנים לשים לב, או לכל הפחות כובע.

 

שבלול

הזמן זולג כמו מוס שוקולד שנשאר מחוץ למקרר כל הלילה: הליבה עוד מוצקה יחסית, אבל בשוליים הוא כבר ממש מימי. אני מנסה לתפוס אותו ללא הצלחה. נכנסתי הבוקר לבלוג שלי, וראיתי שחלפו 9 חודשים מאז הפוסט האחרון. הריון שלם ואין צירים. רופא, רופא, תביא זריקת זירוז, המוס שלי נמס בקערה.

יום ראש השנה, אני בארץ זרה שאין בה תחושה של קודש. השכנה ממול יצאה לרוץ בשבע וחצי אפס אפס, והאוטו זבל שעובר כאן פעם בשבוע הגיע כמה דקות אחריה. הילדים עם הסרטים הזוהרים בדרך לבית הספר בשמונה אפס אפס ואז הדוור בשמונה וחמש עשרה דקות אפס אפס על הקלנועית שלו (רק בימים של גשם הוא מעט מאחר, כי הוא מאט את מהירות הנסיעה מעשרים קמ"ש לעשרה). אבי אומר שהחיים פה זה כמו נסיעה לאחור, לזמן שהיינו ילדים וחיינו ברחוב.

יש מעט יתרונות לגור בארץ שאין בה תחושה של קודש. הסופרמרקט פתוח היום, ואני חושבת לעצמי: "נו, כבר נשארת בבית, אז לכי לעשות קניות". חלק כלשהו דוחק בי לייצר בועה של חגיגיות, לפחות להיום, ואז מתחיל המשא ומתן: לפחות חגיגיות עד שעלמה תתעורר, לפחות עד שתגמרי לכתוב אותי ואז תלכי לסופרמרקט עם רשימת השלושה פריטים שלך שלא יכולים לחכות למחר: נייר אפייה, פלפל אדום, פסטרמה. כזאת אני, לוקחת אליפות בלמלא את החיים באבנים קטנטנות. יש דברים שלא יכולים לחכות, ואט אט מתחוור לי שהזמן הוא אחד מהם.

אולי ככה זה, כשהראש מלא בקש וגבבה: לנפש אין לאן לעוף, והיא נחבטת במעגלי עשייה חסרי משמעות של ימים ארוכים במשרד והמון זוטות שרק אני יכולה לעשות, למשל להנסיס את חתימתי על ערימות דפים שאיש לא יטרח לקרוא.

אבל לא הכל הבל: אתמול על החלון במטבח, בעודי שוטפת כלים, זחל לו שבלול קטנטן שלא לומר זעיר, באנכיות לכדור הארץ. שלח שני מחושים כמעט בלתי נראים והתקדם למעלה, התנועע בעדינות מצד לצד ושוב שלח זרועות קטנות לצדדים והמשיך השד יודע לאן, סוחב אחריו את כל הבית שלו, התקדם נגד כוח המשיכה בנחישות מעודנת, לא מתלהמת: התקדם בדממה. זה היה מופע מפעים. לא יודעת אפילו למה, אבל היה לי ברור שזה רגע משמעותי.

פעם חשבתי שהתפקיד שלי זה להציל אנשים, לשפר אותם, לטייב אותם, למדוד אותם לפי איזה סרגל ואז לקצר או להאריך לפי הצורך; חייט של בני אדם. השבוע המניקוריסטית שלי אמרה לי בפשטות: "תוותרי, לא נוכל להציל את העולם, לא נצליח אפילו להציל חלק. אם נהיה ברי מזל, נוכל לעזור לכמה, וגם זה רק למי שירצה". אז החלטתי להתמקד בהצלת עצמי – נרשמתי לכנס עם הדלאי למה והתחלתי לעשות יוגה. ועכשיו הכל נופל למקום, אני אנסה השנה, כמו השבלול מאתמול, לייצר התקדמות שקטה מול הזמן והכבידה בארץ זרה שאין בה כוחות של קודש.

שתהיה שנה טובה

נעמה

ובשולי הדברים תודה ענקית לחברה הראשונה שלי שהיא גם המיילדת של הטקסטים שאתם קוראים פה מדי פעם, תודה ענתי גלעד אופטובסקי על העריכה וההגהה ואבקת הקסם שאת זורה על המלים שלי.