Ruhig

Ruhig Land

המילה רוהיג בשוויץ מופיעה לרוב בהקשר של מודעות נדלן, שמפרסמות בתים באזורים שעוברים בהם חמור ועגלה פעם בשמונה שנים או במלים אחרות – מקום שקט ורגוע. השוויצרים אוהבים calmness ולכן זה לא מפתיע שהשבוע, כשנועה התאשפזה בבית החולים האוניברסיטאי כדי לעבור ניתוח לתיקון רצועה בברך, השותפה שלה לחדר הזוגי ביקשה לעבור לפיסה נדלנית אחרת במחלקה, בטענה שהחדר לא מספיק רוהיג.

בעיני קופה ים תיכונית מצויה כמוני, החדר לא רק שהוא רוהיג – כל המחלקה רוהיג. המיטה היחידה שעומדת במסדרון היא מיטת אורחים משופצרת ברמת מיטה בצימר אוסטרי, כולל שמיכת הפוך. בבוקר באים לשאול אותך מה תרצה לאכול לארוחת צהריים מחר, מחרתיים ובשנה הבאה, התפריטים בשמונה שפות. כיבוי אורות בשמונה, ומאותה שעה האחיות נכנסות על קצות האצבעות לבדיקות השונות, מצוידות באור מינימלי ולוחשות בשקט. בבוקר אתה לא זוכר בכלל אם מישהו נכנס לחדר. אני חושבת שסוכני מוסד בפעולה חשאית – קולניים יותר מהן. רוהיג.

בבוקר מעירים אותך ברבע לשמונה, כי חולים לא סוללים כבישים וצריכים לישון הרבה. ולהיות רוהיגים. כאב זאת המילה הכי גסה כאן. יש רופאים לכאב, אחיות לכאב, שוליות אחיות לכאב, סולם לכאב ושלל תרופות שהם לא מהססים לתת, העיקר שלא יכאב לך ושתהיה רוהיג. אי אפשר להימנע מההשוואה לבתי חולים בארץ; אמא שלי אומרת שממש השתפרו במחלקות והשירות מצוין, אני – כמו אנשי הפלמ"ח – עוד זוכרת שנים שאנשים היו צריכים להביא מגבות וסדינים מהבית, וחשבנו שהשלב הבא יהיה להביא כפפות חד פעמיות, תחבושות ושאר ציוד רפואי נחוץ איתך לאשפוז. אני שמחה שבתי חולים לקחו ימינה בסיבוב, ועכשיו הכל ארץ זבת חלב ודבש.

אני סופרת כמה אנשי צוות יש כאן ומנסה להבין את המודל, ואיך הכל כאן כל כך רוהיג. אז ככה, כל אחות אחראית גג על שישה חולים. כדי שהם יוכלו להתרכז בעבודתן, יש שני אנשים נוספים בכל מחלקה, שתפקידם לדאוג לאוכל ולשתייה. הם עוברים מדי בוקר בין הפציינטים עם עמדת מחשב ניידת, כמו פקיד בבנק, ומבררים מה תרצה לאכול בסבלנות אין קץ, משל היית סועד במסעדת כוכב מישלן. הם גם אחראים לכך שיהיו מספיק מגבות, חיתולים, מגבונים, כותנות משוגעים ושאר ציוד למאושפז המתחיל. הם נושאים את השם הסקסי "הוטליירים" ודואגים לפינת קפה מתוקתקת עם כוסות נקיות לתה מזכוכית, כפיות, מפיות ובקבוקי מים משני סוגים.

אחד ההבדלים הכי גדולים, בשונה מבית חולים בארץ, הוא שכאן אין עמדת אחיות פתוחה לכל דורש ומתעניין. גם אין קבלת קהל, והטלפונים לא מצלצלים במסדרון או בכל מקום אחר. האחיות ספונות בחדר סגור, ואם יש לך משהו ממש דחוף לספר להן, תתכבד לצלצל בפעמון בכניסה לחדרן ותחכה שייצאו אליך. אתם יכולים לנחש שהיחידה שמצלצלת בפעמון זאת אני. אני קולטת שאני סופר היי מיינטננס, לפי מספר הפעמים שאני נעמדת לפני החדר שלהן. הן באדיבות שאינה נגמרת מסבירות לי שאני לא צריכה לבוא עד לחדר שלהן, אלא פשוט ללחוץ לאחות מלוח הבקרה האישי של נועה, והן יגיעו לחדר מיד. אבל לא חולת שליטה כמוני, לא רוהיגית בעליל תקנה הבטחות כאלה. מישהו ניסה פעם לצלצל בפעמון לדיילת בטיסת אל על? אז אחרי נזיפה מנועה החלטתי להתמסר לשיטה, וחבר'ה, היא עובדת! לא רק שהיא עובדת, אפילו אפשר להעביר את קורס הדיילים הבא של אל על לבית החולים הזה, כי תוך 10 שניות מרגע שמצלצלים מהקונטרול האישי, נעמדת אחות בפתח. אני ממשיכה לטייל במסדרון עד לחדר שלהן, כי משעמם לי, אבל כבר לא מציצה פנימה ובטח לא מצלצלת להן סטייל "קפצתי רגע למכולת, אולי תשימו מים לקפה?״

מבלי להישמע מקטלגת, לכל חולה רוהיג טהור גזע מגיע בממוצע מבקר רוהיג אחד או שניים פעם בכמה ימים, לעומתם – אצלנו החולים בני שם, חם ויפת כל ערב חפלה. אתמול משפחה חמה וגדולה במיוחד החליטה להוציא את החולה שלה לנשום קצת אוויר, וכל הגברברים של החמולה העבירו אחר כבוד את המיטה כולל עמודי האינפוזיה על שלל הצינורות ובקבוקי החמצן למרפסת בקומה. היה נחמד לראות את מבטן המופתע של האחיות למראה האפיזודה הזאת. הוא לא היה מבט רוהיגי, אבל הרוהיגים מתוכנתים להגיב ברוהיגית שוטפת בכל מצב, זה חלק מההגדרה העצמית שלהם. אה, שכחתי, חוץ מכל הצוות הכביר הזה, יש גם צוות ניקיון מונחה מטרה, לבוש מדים מיוחדים, מצויד בעגלה שנבנתה בנאס"א ובגאוות יחידה של יוצאי שייטת. אבל ידענו שאין שני לניקיון השוויצרי עוד לפני האשפוז הזה.
אני כל הזמן חושבת לעצמי: איך זה? איך זה שכאן כל כך רגוע ומתוקתק ואצלנו כאוס? אז כמה תובנות:
הכשרת כוח עזר רפואי לסוגיו ושלליו זה משהו שהשוויצרים מתחילים לעבוד עליו בכיתה ו'. כן. זאת לא טעות כתיב. בשנה השישית בבית הספר היסודי מתחילים כבר לחשב מסלול, מי ילך לאוניברסיטה ויגשים את חלומה של כל אם יהודייה, ומי ילך לתרום לקיומה של חברה מתוקנת. 75% מבני ה-15-12 מוסללים לבתי ספר מקצועיים, שם הם לומדים מקצועות חיוניים, כמו כבאות, בנייה, שיטור, טכנאות, אינסטלציה, הוראה, סיעוד, בנקאות, טבחות ועוד. השאר ילכו ללמוד באוניברסיטה. הם מתחילים את ההכשרה המעשית בכיתה י', ועד שהם מסיימים בי"ב, הם כבר מומחים עם ניסיון ומקבלים תעודה מקצועית שאיתה יוכלו להתחיל לעבוד תמורת משכורת מכבדת. מאחר שפנאי וזמן לעשות ספורט ולטייל בהרים זה ערך חשוב לא פחות מקידום מקצועי, יוקרה וכסף, הרבה מהם יישארו בתפקיד שלהם שנים רבות בנחת וללא תחושת החמצה. אז ככה יוצא שאתה בבית חולים רוהיג: כל אחד פנוי לעשות את העבודה שלו, לא צריך אנשי אבטחה, כי אין ממה להיות מתוסכל פה. כולם מרוצים פחות או יותר מהעבודה שלהם ולא מוטרדים מאלף ואחת בעיות. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות ועושה את זה ברצינות ובמקצועיות הנדרשת. ככה כנראה בונים חברה רוהיג לתפארת.

ולחולה שלום🙏

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s