עוד הרבה לפני שמרי קונדו היפנית טבעה את המונח ״דז איט ספרק ג'וי״, אי שם בעידן הקרח של תחילת שנות האלפיים, שידרו בבי.בי.סי את אחת מתוכניות הריאליטי היותר שוות: "לייפ לאונדרי".

בתור אחת ששומרת גולות, מסטיקים לעוסים, כרטיסי רכבת ומחברות מכיתה ג', נדהמתי לראות את השינוי שעברו אנשים, שהיה להם האומץ להשתתף בתוכנית. מטרים מעוקבים של חלל התפנו להם בחיים ובחדרים במה שנראה באופן נטול מאמץ: מה שהיה מבולגן הפך מסודר, המלוכלך נהיה נקי ומה שהיה מסובך עכשיו פשוט. טרנספורמציית בזק ממש (טוב, כל תוכנית היתה בת 45 דקות). הייתי מוקסמת. מבלי להתעצל רכשתי את הספר שהוציאו יוצרי התוכנית: "האו טו די-ג'אנק יור לייפ" והתחלתי בתנופת די-ג'אנקינג.

באותה תקופה ניקיתי המון: בגדים שחיכו שאחזור למשקל של הטירונות, ספרים שהבטחתי לעצמי שעוד אשוב ואקרא בם, עציצים שיבשו, כפתורים שנשרו, אורז וקמח ליום גשום, עטים, עפרונות, חרוזים, ניירות מכתבים, סיכות, גברים לא רציניים וסרטי מתנה. בדיעבד, בעצם עשיתי מקום. עשיתי מקום בחלל ובלב, ובאמת זמן קצר אחר כך הופיע אבי ואחריו כל הקולקציה הברוכה שבאה בעקבותיו.

נושא הסדר המשיך להעביר אותי על דעתי, והיה מי שהתבדח ואמר שאם רוצים שמשהו יישמר, לא יתקלקל, לא יינזק, לא ייקרע ולא ייעלב, יש להעבירו אליי למשמרת. ניסיתי למצוא דרכים חדשות לקטלג את הג׳אנק שלי, שעליו שמרתי מכל משמר. אחר כך הגיע זמן המגירות וכו' וכו' וכו'…

ולמה כל הסיפור הארוך הזה? כי השבוע גיליתי שהיקום, חוץ מזה שהוא שלח לי ילדים בונבוניירה, עשה איזה תרגיל אירוני עם נועה (זאת שהפכה אותי לאימא ועל כך, אפריורי, יש לה מקום מיוחד בלב שלי). לפני שבוע, כששאלתי אותה מה היא תעשה הקיץ, היא הודיעה לי שהיא תסדר את הבית. מתוך העומס והעייפות הכללית שאני שרויה בם, הפטרתי "בסדר" קלוש והתפניתי במעט המרץ שנשאר לסדר לו"ז צפוף לקטנים בחבורה. ולכן מה רבה הייתה תדהמתי, שחזרתי ביום הראשון לחופש, ונועה פשוט הפכה למיכאל את החדר. התוצאה הסופית לא הייתה רחוקה מאיך שהבנות האלה בטלוויזיה היו מסדרות לאנשים את הבועה שהקיפה אותם – היא לא הניחה לשום דבר לחמוק, העמידה את כדורי הנרפ-גאן בדום מתוח ומיינה את הלגו לפי צבעים, ספרים קוטלגו, פתקים נזרקו, וכל הטרקטורים, סוס צעצוע, פאזלים ומכוניות מגיל שלוש מצאו את עצמם מחוץ לחדר. מה שנקרא: מ-ה-פ-ך! היא לא עזבה את הפרויקט עד שכל שקיות הזבל נזרקו, המצעים הוחלפו, אבק נשאב ואוויר החדר היה צלול כיין. היא לא התייאשה, היא לא התעייפה, היא לא הרימה ידיים, התקדמה בנחישות; שמונה שעות של עבודה רצופה של מיון והפרדה, מה נשאר ומה מתפנה, בלי סנטימנטים מיותרים.

אני שלולית ועפר לרגליה, ועכשיו נשאר לשכנע אותה שתעשה אותו דבר בכל הבית.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s