יפן

כשאת בוכה את לא יפה טוקיו.

גשם לא מפסיק לרדת אז ככה יצא שטיילנו היום בעיקר מתחת לגגות: היכלי מזון מפונפנים בם כל ממתק משקלו זהב, נארז בקפידה בנייר צלופן, מדבקה, שקית, סרט, ונמסר לך ברוב הדר וטקס: המוכרת יוצאת מאחורי הדלפק ומגישה לך את הריבוע הקטן בשתי ידיים וקידה רק כדי שחמש דקות אחר כך הילידים (שהם אנחנו) נקרע את האריזות ונדחוף את הגוש מתוק הזה לפה בבת אחת.

או עוגה בתוך בלון.

יש בהוויה היפנית משהו שטוח: השיער שטוח, הפנים שטוחות, האפים שטוחים, הקומה נמוכה (שטוחה), רוב הנשים על עקבים שטוחים, רק הבניינים גבוהים וגם ההיררכיה גבוהה ומחודדת היטב.

הם כל הזמן קדים: תודה סליחה תודה סליחה תודה סליחה, וכעומק הקידה עומק התודה/סליחה, זה הנדיה קומנץ׳ של מחוות הגוף.

אפרופו גשם, הילדים רוב היום ניילנו מטריות במכשיר יעודי שניצב בכניסה לכל חנות, למהדרין יש גם מתקן לנעילת מטריות.

באחד מהכלבויים בגומחה קטנה עמד איש לא צעיר והכין אטריות סובה מקמח מים, ועם סט של מערוכים ארוכים, רידד גלגל ושוב רידד תנועות הריקוד הפנימי שלו גרמו לכולנו לעמוד שם עד שהוא סיים להכין אטריות הנד מייד. כשנכנסנו לאכול אותן במסעדה הסמוכה ביקשו מאיתנו לשים את התרמילים במין סל מתחת לשולחן וכיסו אשכרה את התיק במין שמיכונת כזאת: שינוח.

בערב ראיתי גבר בחליפה ממהר למונית ומאחוריו מדדה אשה יפיפיה בקימונו מקסים, על כל צעד שלו היא צריכה לעשות עשרה… עם תיק קטן כזה פרחים עדינים בשיער וקבקבים קטנים ממידת הרגל. מצד אחד אמרתי לעצמי ״איזה גלאם, לו אני בקימונו… ״ ואל מול פרח הדובדבן הקלאסי הזה קלטתי שאת הקבקבים הייתי מעיפה לקיבינמט תוך עשר שניות, הסיכות היו מגרדות לי, התיק קטן מדי (מה היא מצליחה להכניס לתוכו? ) והכי מחרפן – צורה הנדידה הזאת של השייח מקדימה והנשים מאחור היתה שורפת לי את הפיוז סופית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s