הארוחה הראשונה שלנו היתה בסוזנה בנווה צדק לפני קצת יותר מ-15 שנה. את הארוחה הבאה הוא הבטיח לבשל לי בבית ונסע עם תרמיל מלא מצרכים ברכבת מנהריה לתל אביב. כשהוא הראה לי ציור שלו, החלטתי שנתחתן, אבל אחרי זה חטפתי רגליים קרות, כי היה אוקיינוס מנטלי בין מה שציפיתי לו ובין מה שהוא היה. ואז באה מי שהסבירה לי, שציפיות זה מה שמכסים איתו כריות, ובמרחק 15 שנה אני מבינה שהאונייה שחשבתי שנצטרך להפליג עליה האחת לקראת השני היא בעצם סירת נייר – מין קיפול אוריגמי כזה – שמתחיל ונגמר בראש המסובך שלי. במציאות הכל פשוט: אשה פוגשת גבר, והם יוצאים למסע חיים משותף ומגלים שהדומה הוא הרבה הרבה יותר משותף מהשונה. ונולדים להם ילדים מקסימים והם עוברים ארץ ומצחצחים שיניים ביחד כבר המון בקרים. וגם יש את רגעי העצבים ורגעי ״הלמה זה בכלל״ פה ושם, אבל כששקט סביב, אפשר להרגיש את הנשמות שלהם מדברות אותה שפה. 

אז ליום השנה ה-15 שוב ארוחה, שוב רכבת. הפעם הוא לקח אותי לפריז, מרחק ארבע שעות, ובמקום סלמון בתרמיל, הזמין מקום לאטלייה של ז׳ואל רובושון, כי פעם אמרתי משהו על פירה.