יש לא מעט טיבטים מחוץ לטיבט. כך היה נראה לי ביום ששי שעבר בעצרת שארגנו לכבוד הוד קדושתו הדלאי למה  ה-14, שטרח ונסע מדרמסאלה שבצפון הודו לציריך שבשוויץ. הוא כבר לא עלם, הדלאי. כרונולוגית הוא בן 88, אבל בכושר מצוין: הוא דיבר ללא הפסקה במשך שבע שעות (להוציא הפסקת צהריים), שבמהלכן ישב ישיבה מזרחית (!) נינוחה מול קהל של אלפי טיבטים בתלבושות מסורתיות, שנהרו להפנינג הדתי מכל קצות אירופה על טפם ומקנם. אני הלכתי כדי לשמוע קצת רוח בים החומר שסביב.

חלקו הראשון של האירוע הוקדש לטקס הTENSHUK- שכולל תפילות לחיים ארוכים של הוד רוממותו וברכות שהוא מעתיר על קהל המאמינים. בשורה שלפניי ישבו טיבטים זקנים, שגילם נראה לי עתיק כמו בודהה בעצמו. לכולם היו גלגלי תפילה, והם נישקו את האוויר והאדמה אינספור פעמים, מפגינים אף הם גמישות מפתיעה. במהלך הטקס הדלאי אמור לחבוש איזה כובע מחודד צהוב יחד עם כל שאר הנזירים שעל הבמה. אבל הוא שכח את הכובע בבית, התנצל בפני הקהל והוסיף כבדרך אגב: "גם בודהה לא חבש כובע", ועל הדרך קיפל את כל הטקסים הדתיים כולם לתו קטן.

בחלק השני הקדוש פתח בנאום בשר ודם. האמת, התאכזבתי. אולי בגלל שטף הנאומים הרהוטים שאני מאזינה להם לאחרונה מבית אובמה את אובמה, אולי כי טווח הקשב שלי בשנים האחרונות הסתגל לתקצירים של האימייל, הווטסאפ וההרצאות בטד, שבהן אם לא אמרת מה שיש לך להגיד ב-20 דקות, הלך עליך. הוא דיבר ודיבר ודיבר, ואני נרדמתי. זו היתה שינה נעימה, הזקנים המתפללים מקדימה עם הגלגלים שלהם והדיבורים המונוטוניים בשפה שלא הבנתי אפפו אותי כמו שמיכת פוך באמצע החורף.

כשהתעוררתי, בשניות הריכוז הראשונות שלי הבנתי שיש קשר בין שליליות לכעס, ושלפי הבודהיזם, המטרה שלנו בעולם הזה היא להיפטר מרגשות אלו כי הם הם אבות הטומאה או לכל הפחות אבות הסבל. והסבל, הו הסבל, שעה שלמה הוקדשה לו. סבל זה הדבר שהכי דחוף להיפטר ממנו, והדחיפות הזאת מאפיינת אותנו כמין האנושי, ומכאן ממשיך הטיעון הלוגי ואומר שאם כולם רוצים להימנע מסבל, הרי שכולם שווים. הדלאי למה לא כועס, אפילו לא כשהוא מדבר על הסינים שהגלו אותו מטיבט מספר שנים לאחר הכתרתו. לשיטת הבודהיזם הטיבטי, הכל יש ואין בו בזמן, והמציאות היא אשליה אחת מני רבות שנוצרת בתודעה שלנו. הכל קיים ולא קיים בכל רגע נתון. משם הוא המשיך והסביר שהמשימה למתקדמים היא ללמד אחרים איך להיפטר מהסבל שלהם. הומניזם טהור. האמת, התעוררתי לחיים. ישר קיטלגתי את עצמי בצד של אלה שלא כועסים, לא שליליים ולא סובלים. כל כך התלהבתי מעצמי, שכמעט קפצתי על הבמה לשבת לידו בישיבה מזרחית.

ואז הגיעה ההפסקה, שאליה יצאתי אחוזת תחושה עילאית. הטלפון הראשון היה לחבר הכי מעצבן שלי, לספר לו עם מי הוא חי. הוא מצדו סיפר לי שהוא ביקש מאיש הפרקט לא לסדר את לוחות העץ מחדש (כדי שזה יהיה פחות כהה), ושנחיה עם זה ככה. כנראה שבאותו רגע התחלף הצבע בשמיים, כי פתאום ראיתי הכל באדום. אמרתי בשקט:  "מה????? למה אמרת לו את זה? ברור שהוא צריך להניח מחדש את הפרקט, מה פתאום ויתרת לו???". הרגוע בצד השני ענה לי לקונית: "מאוחר מדי. קיבלתי החלטה ניהולית". חנקתי את הכעס ופעלתי באופן פציפיסטי למדי: ניתקתי.

נכנסתי למסעדה מעבר לכביש, התיישבתי, ומיד המלצר נעמד מעליי לקחת הזמנה. אמרתי לו בנחת טיבטית שאני זקוקה לעוד קצת זמן עיון בתפריט. הוא נעלם לחצי שעה. קיוויתי שהטיבטים יעמידו אוהלים עם סירי אידוי ובתוכם הכיסנים המופלאים שלהם במילוי בשר וירקות. מומו, כך הם נקראים, אבל ציפיות לחוד ומציאות לחוד, ואני המתנתי למרק דלעת. גם המרק בושש להגיע, והלחץ בתוכי הלך וגבר (כי אוטוטו החלק השני של הדרשה מתחיל בלעדיי). קמתי בנחרצות בלתי טיבטית בעליל והודעתי לאחראית המשמרת שאם האוכל לא מגיע עכשיו, אני פשוט קמה והולכת.

בדרך חזרה לאולם היו עוד שני טלפונים מרגיזים מהעבודה, שבתגובה אליהם יריתי שני אימיילים קטלניים, וחזרה להוד קדושתו.

בחלק השני הוא הרחיב על דייטי ומייטרה וטנטרה ובודהיסטוה, ואני בפייסבוק ובווטסאפ, מאבדת את הריכוז לגמרי ומחפשת דרכי מילוט מהשעמום.

ואז קול קטן בתוכי לוחש: "את סובלת עכשיו, את ממש סובלת. כן, כן, את, לא להסתכל לצדדים. את עכשיו סובלת". ואכן הבחנתי בכאב בטן קטן וכאבים גדולים יותר בראש, של מחשבות הדוהרות זו לקראת זו, מנסה להבין מה קרה לי בהפסקה. איך יצאתי מהאולם דלאי נעמה וחזרתי דלאי מוחמד עלי, מוכנה להרביץ לכולם. והקול הפנימי ממשיך ואומר: "למה את סובלת? איך את יכולה לשחרר את הסבל הזה?", וחלק אחר בי עונה: "אני לא יכולה לשחרר שום דבר. אני לא יכולה לשחרר את הסבל הזה, כי אני לא רוצה ולא יכולה לשחרר שום דבר, האמת הפשוטה היא שאני נטרפת כשלא עושים מה שאני אומרת". ובעוד המחשבה הזאת מתגבשת לה, פרצתי בצחוק כל כך גדול, עד שהזקנים מהשורה שלפניי הסתובבו לאחור.

קלטתי שבתוכי – העאלק מוארת – קיים רודן קטן-גדול שמנהל אותי, טירן שמנסה לשלוט במציאות ברמה מעוררת רחמים, בלי שום מרווח לשום דבר ולאף אחד.

איכשהו בין כל שרשראות הפרחים, הדגלים והצבעים והאכזבה מהיעדר הכריזמה של הוד דלאיותו, משהו בי התבהר: יש בי חלק עריץ, ולכן אני סובלת וגורמת סבל לאחרים מסביבי.

מאותו רגע גם הציפיות שלי מהאירוע והביקורת עליו התאיידו.

לא הסתכלתי על האיש שעל הבמה כמושיע, או כמי שיאיר לי איזו דרך עלומה. הבנתי שהעבודה היא פנימית ומתרחשת באינטרוולים מאוד עדינים, וגם זה רק אם מוכנים לשים לב, או לכל הפחות כובע.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “למה כובע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s