שבלול

הזמן זולג כמו מוס שוקולד שנשאר מחוץ למקרר כל הלילה: הליבה עוד מוצקה יחסית, אבל בשוליים הוא כבר ממש מימי. אני מנסה לתפוס אותו ללא הצלחה. נכנסתי הבוקר לבלוג שלי, וראיתי שחלפו 9 חודשים מאז הפוסט האחרון. הריון שלם ואין צירים. רופא, רופא, תביא זריקת זירוז, המוס שלי נמס בקערה.

יום ראש השנה, אני בארץ זרה שאין בה תחושה של קודש. השכנה ממול יצאה לרוץ בשבע וחצי אפס אפס, והאוטו זבל שעובר כאן פעם בשבוע הגיע כמה דקות אחריה. הילדים עם הסרטים הזוהרים בדרך לבית הספר בשמונה אפס אפס ואז הדוור בשמונה וחמש עשרה דקות אפס אפס על הקלנועית שלו (רק בימים של גשם הוא מעט מאחר, כי הוא מאט את מהירות הנסיעה מעשרים קמ"ש לעשרה). אבי אומר שהחיים פה זה כמו נסיעה לאחור, לזמן שהיינו ילדים וחיינו ברחוב.

יש מעט יתרונות לגור בארץ שאין בה תחושה של קודש. הסופרמרקט פתוח היום, ואני חושבת לעצמי: "נו, כבר נשארת בבית, אז לכי לעשות קניות". חלק כלשהו דוחק בי לייצר בועה של חגיגיות, לפחות להיום, ואז מתחיל המשא ומתן: לפחות חגיגיות עד שעלמה תתעורר, לפחות עד שתגמרי לכתוב אותי ואז תלכי לסופרמרקט עם רשימת השלושה פריטים שלך שלא יכולים לחכות למחר: נייר אפייה, פלפל אדום, פסטרמה. כזאת אני, לוקחת אליפות בלמלא את החיים באבנים קטנטנות. יש דברים שלא יכולים לחכות, ואט אט מתחוור לי שהזמן הוא אחד מהם.

אולי ככה זה, כשהראש מלא בקש וגבבה: לנפש אין לאן לעוף, והיא נחבטת במעגלי עשייה חסרי משמעות של ימים ארוכים במשרד והמון זוטות שרק אני יכולה לעשות, למשל להנסיס את חתימתי על ערימות דפים שאיש לא יטרח לקרוא.

אבל לא הכל הבל: אתמול על החלון במטבח, בעודי שוטפת כלים, זחל לו שבלול קטנטן שלא לומר זעיר, באנכיות לכדור הארץ. שלח שני מחושים כמעט בלתי נראים והתקדם למעלה, התנועע בעדינות מצד לצד ושוב שלח זרועות קטנות לצדדים והמשיך השד יודע לאן, סוחב אחריו את כל הבית שלו, התקדם נגד כוח המשיכה בנחישות מעודנת, לא מתלהמת: התקדם בדממה. זה היה מופע מפעים. לא יודעת אפילו למה, אבל היה לי ברור שזה רגע משמעותי.

פעם חשבתי שהתפקיד שלי זה להציל אנשים, לשפר אותם, לטייב אותם, למדוד אותם לפי איזה סרגל ואז לקצר או להאריך לפי הצורך; חייט של בני אדם. השבוע המניקוריסטית שלי אמרה לי בפשטות: "תוותרי, לא נוכל להציל את העולם, לא נצליח אפילו להציל חלק. אם נהיה ברי מזל, נוכל לעזור לכמה, וגם זה רק למי שירצה". אז החלטתי להתמקד בהצלת עצמי – נרשמתי לכנס עם הדלאי למה והתחלתי לעשות יוגה. ועכשיו הכל נופל למקום, אני אנסה השנה, כמו השבלול מאתמול, לייצר התקדמות שקטה מול הזמן והכבידה בארץ זרה שאין בה כוחות של קודש.

שתהיה שנה טובה

נעמה

ובשולי הדברים תודה ענקית לחברה הראשונה שלי שהיא גם המיילדת של הטקסטים שאתם קוראים פה מדי פעם, תודה ענתי גלעד אופטובסקי על העריכה וההגהה ואבקת הקסם שאת זורה על המלים שלי.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s