מיידיות היא שם המשחק

היום חשבתי ארוכות על האוכל שהסבתות שלנו בישלו, לא כל כך מזמן כי למרות שסבתא רבקה כבר מתה כמה עשורים, סבתא שולה הלכה לעולמה לפני שלוש שנים והטעם של האוכל שלה עדיין מוחשי בזכרון בלוטות הטעם שלי.
כשהן נכנסו למטבח לא היה משהו קשה מדי, מסובך מדי, מעייף מדי או ארוך מדי, אני חושבת על כמויות הקרפעלך שהן לשו, רידדו, קרצו, מילאו, בשלו וטגנו במו ידיהן, הגפילטע פיש שהן עשו מהשלב שאתה מסתכל לדג בעינים ואומר לו אדיוס באבחת סכין או פטיש. האוכל שלהן מעבר להיותו טעים, ניחן באיכות שהיום כדי למצוא אותה אנשים עובדים קשה – הוא הביא ודאות מבורכת לחיינו. ידענו מה נאכל בששי מה נאכל בשבת ומה נאכל באמצע שבוע. ידענו שלפני שנגיע לשולחן אותו הריח יקדם את פנינו בכניסה, ולפני המזלג הראשון ששמנו בפה ידענו מה הטעם, בגלל זה הוא עדיין אתי.

הילדים שלי חיים את הטירוף שאני חיה אגב הנסיון (מכמיר הלב) לחיות את כל הנקודות שעל הסקלה שמתחילה באמהות ומסתיימת באשת קרירה (ויהיה מי שיטען בסדר ההפוך). האוכל שאני מכינה כמובן משקף את הטירוף הזה, ילדי גדלו להיות מאושרים מסיר אורז לבן ושעועית ירוקה, מערימה של שניצלים וקערת פתיתים, ממרק עוף שאני מכינה פעם ברבעון. איזה משוכות נמוכות הצבתי בפניהם. את הקרפלעך והסוודרים שסרגו לנו ביד המרתי להם בחוגי שחיה, לימודי כינור, חוג בלט, חוג קרטה, טניס שולחן, לעתים קרובות באדיבות אמהות אחרות או בייביסיטר מזדמנת. והשד יודע מה עוד מאכלס את השעות הפנויות שאנחנו בילינו ליד סבתא במטבח מנשנשים בלי סוף מבלי שהיא תראה (או לפחות זה מה שחשבנו).

אני תוהה לפעמים מה יצא מהם, במה הם יאכילו את הילדים שלהם, את הנכדים שלהם. אם לשפוט על פי שיטת התקשורת ביניהם – זה יהיה אוכל שמוכן בהבל פה או בהינף של סמס, כי כמה שלי אין זמן, להם יש עוד פחות, ובהבדל קטן:להם גם אין סבלנות. מיידיות היא שם המשחק.

ההכרה שלי שמשהו השתנה באופן יסודי במטבח היתה השבוע בשעת ערב מאוחרת חיפשתי תכנית לנקות איתה את רעשי היום ובמקרה נפלתי על תכנית חדשה של גורו הבישול להמונים ג'יימי אוליבר. התכנית עצמה קצרה ועוברת מאייטם לאייטם בתדירות שהולמת בעלי הפרעת קשב. המסר אחיד וקליט: איכלו מהר ובזול. בפרק שאני צפיתי בו הוא מערבב דגים עם פירה ואפונה ובשמל וגזר ובצל וגבינה. אם פעם בתכניות הבישול היו מדגימים טכניקות בישול, מאריכים באיך צריך להיות המרקם ואיזו טמפרטורה היא הנכונה לצלייה, לא עוד. ג'יימי שלנו בחור כארז בא גומר הולך. הדגש הוא כמה עולה כל רכיב במנה ( באמת כמה עולה כפית צ'דר מגורר ואיך מחשבים את זה?) וכמה מהר לוקח להכין אותה.

המחשבות הנ"ל הובילו לשתי מסקנות חלופיות: או שאני מזדקנת או שהעולם נהיה מהיר יותר ואולי שניהם. אז כמחווה לסבתא שולה החלטתי לשכפל היום במטבח שלי מאכל שהיא הכינה בהזדמנויות מיוחדות בהן רצתה לפנק אותנו או לרכך את דעתו של סבא איציק (אחרי מסעות רכש בגדים) הקיצקר: לשתי, רידדתי, קרצתי, מילאתי, קיפלתי, בישלתי וטיגנתי. הכנתי סילביש גומבוץ שזה מאכל הונגרי – כופתאות בצק ממולאות בשזיפים ומטוגנות בפירורי לחם וקנמון. לא מהרתי לשום מקום, עבדתי בנחת, והפעם היחידה שלקחתי את הטלפון ליד היתה כשהייתי צריכה לשאול את אחותי איך עושים את זה. יצא טעים להפליא. האחד והיחיד שאכל את זה חוץ ממני (שהוא פלוס מינוס בן גילי) שמח מאוד. הילדים דילגו מעל זה בקלילות היישר אל סיר האורז והשניצלים.
photo

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מיידיות היא שם המשחק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s