ושוב אתכם

אחרי שעברתי התקף לב קטן אמש – כששי אמר לי שהדומיין מזלגות לא עוד קיים, ואחרי שספדתי ל- 23 הפוסטים שפרסמתי כאן (כולל ההלקאה הבלתי נמנעת של למה לא עשיתי גיבוי) – קמתי הבוקר לחיקו של בעלי היקר שבישר לי שהבלוג עדיין קיים ויש הבדל בין בלוג לדומיין. על זה נאמר "הילכו שניים יחדיו אם לא נועדו" מה הייתי עושה בלעדיו. ולמה אני חולקת אתכם את האפיזודה האישית הזאת? כי היא גרמה לי להבין שעלי לכתוב ויהי מה. גם את הדרישות האינסופיות של הילדים, הבעל, הבית, העבודה, המשפחה המורחבת, החברים, החברים של הילדים, השכנים בהווה ובעבר ימשיכו לתבוע מאה חמישים ושתיים אחוז מתשומת הלב שלי אני אכתוב ויהי מה. בכוח אני אחלץ זמן לעשות זאת (בסוגריים אני רק יכולה להצטער שאין לי את אותה נחישות לגבי פעילות ספורטיבית) (ובסוגריים נוספים אני מודה שמבחנה היחיד של ההתחייבות הזאת הוא מבחן הזמן).

פילוסופיית "הכל מדויק" שאני מנסה להכיל על כל אפיזודה בחיי, שולית כמשמעותית, הוכיחה את עצמה שוב: האם השם "מזלגות" מתאים עוד ? אז זהו כנראה שלא. לא בכדי התעופף לו הדומיין לאןשהוא אחר. מאחר שעדיין אין שם חדש לבלוג הקוראים מוזמנים להציע הצעות. לידיעתכם הקורא מספר אחד הציע במקום "מזלגות" – "קלשונים", לי נותר לנסות לנחש למה.

אז למה מזלגות לא מתאים יותר? מאחר שבחודשים האחרונים העברתי את הרגלי האכילה שלי שינוי יסודי. יותר אוכל טרי, פחות מבושל, לא עוד מוצרים מהחי (כן כולל המנעות מדבש:-) ובלי דברים שפעם זרם בהם דם (או פוטנציאל לדם עיין ערך ביצים). מאחר שאני לא טיפוס פאנאטי אני כן אוכלת מדי פעם דג ויכולה לנקר מגבינת טום איטלקית, אבל בשוליים הקשים שלה. מסעדות כבר לא כל כך מסתנכרנות עם ליין הנסיעה החדש שלי.

בשבוע האחרון גם העפתי את כל תכולת הארון שלי – פשוטו כמשמעו – נשארו לי זוג גינס, שתי חליפות לעבודה (גדולות בשתי מידות), שלוש חולצות טריקו וכמה זוגות תחתונים. ההרגשה מה לומר עילאית. את כל החולצות שקניתי במבצע 1+1 או ב70% הנחה, את כל הסטים (המקסימים) שאמא שלי הביאה לי מהארון של סבתי המנוחה, את כל הבגדים שהתבייתו היטב על ערימות הקילוגרמים שאספתי לי יחד עם שלל תארים נכספים כמו "אם השנה" "קרייריסטית" "מפיקת על" "הרוח החיה של הקהילה", את כל הבגדים שהסתירו טוב את המצוקה שנבנתה בשקט ברקע העפתי בשלוש שעות. הקילוגרמים העודפים עדיין עלי אבל אני מאמינה שתשומת לב חדשה אליהם תעזור לי בהדרגה להיפטר גם מהם.

קלילה יותר נפשית אני מחדדת את העיפרון (איפה הימים שכתבנו עם נוצה לאורו של נר) וממשיכה בתנופה.

אי אפשר בלי כמה מלים על החיים בשוויץ, קודם כל תודה ליקום ולטבע שהובילו אותי שוב להתנסות בחויה המופלאה של חיים במדינה אחרת. לא יודעת מי מכם יודע אבל בצעירותי עוד טרם ההחלטות הרות הגורל (שלא לומר בעלות הצביון הפולני) של לבחור מקצוע טוב שמתפרנסים ממנו – רציתי ללמוד סוציולוגיה ועבודה סוציאלית, כן המקצוע הזה שלמדו בבניין הכי לא נחשב באוניברסיטת תל אביב, שהיה מעבר לכביש מול הבניין עם הלבנים האדומות שבו לבסוף ביליתי את חיי הסטודנטיאלים. היחסים האנושיים היו ונשארו גולת ההתעניינות שלי. השאיפה הכי גדולה שלי (מעבר לנשיפה שתיכף תבוא) היא שכולנו נחיה בשפע ובשלום על פני הכדור הקטנצ'יק הזה, "שכונת חיים" של הגלקסיה שלנו, ואני תמיד שמחה ללמוד איך מנסים ליישם את הקונספט הזה (שפע ושלום) בבניינים אחרים בשכונה.

אז נתחיל עם ציונים: ועד הבית בשוויץ מתפקד לא רע בכלל. הדיירים משמרים את כוחם להצביע בדברים החשובים באופן ישיר (כולל רשימת הנושאים לדיון), במשאלי עם שנערכים – כולם יושבים וחגורים? – אחת לשלושה חודשים! כן העם בחר והעם ממשיך לבחור על בסיס שוטף. הם מחליטים על כל דבר החל ממדיניות ההגירה לשוויץ, עבור במספר ימי החופש המנדטוריים וכלה בגובה שכר המינימום. הממשל (או השלטון) אחראי על היישום של ההחלטות הללו. עם הסמכות באה כמובן המון אחריות, ואכן האחריות החברתית שכל פרט חש פה כלפי כולם היא גבוהה. לדוגמא באנו לשכור אופניים מחנות אופניים סמוכה לבית, הבעלים באדיבות גמורה הסביר שהם לא יכולים להתחרות במיזם חברתי שעורכת העיריה ושבמסגרתו היא משכירה אופניים בחינם ליד תחנת הרכבת. הסיבה שהוא לא מתחרה בהם זה כי הם מעסיקים שם אנשים בעלי מוגבלויות והוא לא רוצה לפגוע בהם. הבנת ברוך? זה נקרא הומניזם. במשאל העם הקרוב הם ידונו האם להעלות את משכורת המינימום ל4000 פרנק שזה בחישוב גס 16000 שקל. המודל העסקי שלהם לא בנוי על ניצול, הוא לא בנוי על כך שהחזק יתחזק ושהחלש ילך לעזאזל. הם מבינים שהחלש לא הולך לשום מקום ולכן השכילו מבעוד מועד להבטיח רשת של קיום בכבוד לכל אזרח. הומניזם. בלי למצמץ העבירו החלטה במשאל העם אחד לפני האחרון שאין יותר הגירה לשוויץ. בלי שימוש בנשק הדת או הצביון הלאומי, ככה פשוט הם מחליטים מי נכנס אליהם הביתה. בלי להתנצל. יש להם צבא קטן ומיומן אבל הם השכילו ליישב את אחרון הסכסוכים לפני 800 שנה. על שטח כפול משטחה של מדינת ישראל מתקיימות זו לצד זו 3 תרבויות שונות בתכלית (ברמת השפה המדוברת, התכנים הנלמדים בבתי הספר, תאריכי החגים והחופשות, המנטליות, הדת, ועוד) וכולם מצליחים לעשות את זה מתוך כבוד הדדי והסכמה על הדבר המשותף לכולם וזה: הרצון לחיות את החיים.

כמה תובנות יותר ספציפיות:

על האופניים-
רוכבי אופניים לא עולים על כביש מהיר (=שני נתיבים, 100 קמש) הם מורשים ברכיבה רק בנתיבים יעודיים או בכבישים בינעירוניים בהם המהירות המותרת היא עד 60 קמש.

על הרכבים והולכי הרגל – הולכי רגל לא עולים על כביש מהיר, לא עולים על כביש בכלל, אלא במעבר חציה. לימוד זהירות בדרכים מתחיל מגיל שלוש בהדרכת המשטרה וממשיך כל שנה עד הכיתות הגבוהות (אח"כ גם המשטרה מלמדת אותם איך לרכב על אופניים*).על פי חוק ילדים הולכים ברגל, לבד, למוסדות חינוך החל מגיל חמש, לבושים בחגורות זוהרות.

נעמד אדם בקצה המדרכה, גם אם סתם כדי לחטט באף, מייד המכונית שמגיעה נעמדת ממתינה שירד לכביש ומאחוריה טור של מכוניות ממתין בסבלנות. אף אחד לא מצפצף או מנסה לעקוף משמאל מתוך מחשבה שבטח מישהו עצר בחניה כפולה כדי לקפוץ לקנות פחית אורנג'דה בפיצוציה.
באיזורים עירוניים מאוכלסים מהירות הנסיעה היא 30 קמש ויש בלי סוף מצלמות שאוכפות את הכללים. לא מתחכמים פה עם המשטרה או עם החוק.
* וגם: ילדים לא מתקבלים לבי"ס יסודי אא"כ הם יודעים לשחות, לידיעת שר החינוך שהוגה מיזם קייטנות קיץ.

על הנקיון – נקי. לטיפוס חרדתי כמוני אין חוויה יותר מהנה מאשר לאפשר לילדודס להכנס לתחנת דלק וללכת לשירותים מתוך ידיעה שזה מבריק מניקיון, נגמלתי מהצורך ללוות אותם לשם כדי להבטיח שהם לא נוגעים בשום דבר.

לקינוח אני מקווה שהקורא האינטילגנטי לא יחשוב שהפכתי מתנשאת. אני מתגעגעת לחברים ולמשפחה, לקצב ליצירתיות ליוזמה לפתיחות (אני לא מתגעגעת למזג האויר או לכותרות העיתונים). אני חולמת בעברית וכותבת בעברית ולא יכולה לעשות את זה בשום שפה אחרת. אני רק כל כך רוצה שנארגן את הבית שלנו קצת יותר טוב, אני רוצה קצת פחות מהאמריקניזציה ששטפה אותנו בעשורים האחרים, וקצת יותר הומניזם כלפי כל הדיירים בבניין שכתובתו סמטת אגן הים התיכון 48. נראה אולי עוד יבוא יום ואני אציע את עצמי לכהונה בועד הבית.

עד אז טוב שחזרתם התגעגעתי.

3 מחשבות על “ושוב אתכם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s