עוד משוויץ מיהרתי להזמין מקום במסעדה החדשה והמדוברת טאיזו של השף יובל בן נריה. מה לא נכתב על המקום: שהוא נפתח אחרי תכנון של שנה וחצי, שהשף וצוותו חרשו את המזרח בחיפוש אחר שמנים ותבלינים אקזוטיים, שהושקעו שם תקציבי ענק ושבעצם בכלל לא מדובר באוכל אלא ביצירת אומנות.

היתה כתבה בהארץ שהציתה במיוחד את דמיוני בה דיבר השף על ארוחה שמורכבת מחמישה אלמנטים שונים, עם אמירה הגיונית ומסודרת תוך איזון הטעמים הטקסטורות והארומה…

נו טוב זו כבר פואטיקה שהיה לי קשה להתעלם ממנה ומפלס הציפיה עלה כמו הכנרת בחורף האחרון.

ישבנו בחלק החיצוני של המסעדה (או בלשון המארחת "בפאטיו") שנסגר בויטרינות מכוערות, סבל מתאורה לקויה, ואכלס רהיטי גינה צפופים ומכוערים מה שהוביל אותי לתהות מי המעצב שחתום על תת היצירה המפוקפקת הזו.

התפריט שקידם את פנינו שוב הבטיח "מסע קולינרי המתחיל בטעמים רכים ועדינים ועד עמוקים ונועזים. כדי לחוות את מלוא המסע הצבעוני בתפריט אנו ממליצים לכם לבחור כמה מנות מכל קבוצה". זרמנו.

אבל משהו עקשני המשיך לצלצל ברקע שמי שהבטיח לא במהרה יקיים. היין שביקשנו לא היה במלאי, היין שכן היה במלאי (שרדונה אוסטרלי 220 ש"ח) הגיע פושר והתבקשנו להמתין שיצטנן בשמפניירה כי מקרר היין לא עבד. את המים המינרלים המלצרית שכחה.

פתחנו במנה של לחמניות מאודות (9 ש"ח), סשימי טונה  (66 ש"ח), והר גאו של בלק טייגר שרימפס (48 ש"ח) מנות מהחמשה הראשונה. עם הלחמניות המאודות הגיע סלט חצילים ברוטב עגבניות עם יוגורט לא מקורי ולא טעים. לעומתם סרטי קולורבי מנומשים בשומשום שחור היו מרעננים. הסשימי היה מקורי בתיבולו אך כיסני השרימפס סבלו מטעם חיוור למדי ומצאתי עצמי מוסיפה שמן חריף שהיה על השולחן כדי להוסיף קצת חיים לכל העסק.

המשכנו עם דאמפלינג שמחיניזי של לחי עגל וציר רימונים (62 ש"ח) גרסה מקומית של חינקלי, שחרף שכבר היו שייכים לקבוצה הבאה של התפריט (ובסדר עולה של טעמים) היו עדיין חווריינים ודלי טעם.

הנגיעות המהוסות הללו הגיעו אל קיצן עם המנה מהקבוצה הבאה של שייטל צרוב עם שושקה, צ'ילי קשמירי, בצל ירוק ופטריות ירדן (78 ש"ח).

השף הוכיח לי סופית שמנעד זה לא התחום שלו. זה היה התקף אפילפטי של פלפלים מכל הצורות והמינים בלי זכר לבשר שייטל או לכל רכיב אחר.

לצידו של השייטל שנשרף באש הפלפלים ה הגיעה מנה של רוק שרימפס, שמתכתבת בגלוי עם פופקורן שרימפס של צפרה (52 ש"ח) . לא ברור לי איזו תחנה הייתה אמורה המנה הזו להיות במסע הקסום, אבל זה עוד היה כאין וכאפס לעומת המנה החותמת את הארוחה, שיא הקרשנדו הקולינרי : מנה של כרובית צלויה בכמון וחמאת לימון (42 ש"ח). כרובית חברים, היא אקורד הסיום של הארוחה הזאת. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק.

שילמנו 620 ש"ח ויצאנו לחפש אוכל אמיתי, חף ממלים ופוזה. גיסתי שאלה בחיוך אם המחיר כולל לינה  ואני חשבתי לעצמי אלוהים רק זה לא, זה הרגיש כמו סטוץ גרוע שבסופו אתה רק רוצה הביתה. אז או שהשף הצעיר צריך ללמוד עוד דבר או שניים על מסעות, או שמי שיושב בגזוזטרה שלא יתלונן שהוא שותה סודה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הכצעקתה

  1. הפעם אנו חלוקים, היינו, נהננו, האוכל היה מדוייק, חדשני, מרגש ובבירור חריג ומונח לו אי שם במרומי הקולינריה הישראלית, ומוצב שם לא רחוק מנובו ביום טוב. לגבי מקום הישיבה אין ספק שהמרפסת לא מספקת את חווית הישיבה ביצירה של פיצ'ו קדם אשר נותן הרגשה של ישיבה בתוך מטע בננות, קרקעית הים או במתחם תעשייתי של קוביות עץ, חבל שלא זכיתם להנות, נהננו מאוד והיינו היינו שמחים לישון את הלילה וכנראה גם מארוחת הבוקר (אם הייתה).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s