על הרווח שבין הציפיה לציפית

הילדים יצאו לחופש גדול באמצע השנה: שלושה שבועות של גן נעול וברקע תמהיל של חגים במתכונת נוצרית עם מחרוזות שירים, קישוטים, קניות ומלונות בתפוסה מלאה שהזמינו אירופאים מאורגנים כבר בדצמבר 2011.

הקטע עם השלג כבר מובן לי היטב: זה יפה, זה קסום, זה מלאכי, כולם מחכים לזה ורק אני מיציתי. עבורי שלג זה קר. קר מדי. אז העליתי רעיון שפשוט ניסע דרומה, מה שנמצא נמצא ומה שלא נמצא לא נמצא, העיקר יהיה יותר חם.

נסענו עד רומא ואכן נהיה נעים. העיר מדהימה בעושר הארכיטקטוני שלה ובמגוון המונומנטים מכל התקופות. המקום הראשון בו חנינו הסתבר להיות מול בית הכנסת היהודי הגדול על נהר הטיבר. סבא וסבתא שלי התחתנו ממש שם בשנת 1945. שניהם כבר זכרונם לברכה אבל אני דמיינתי אותם יוצאים מבית הכנסת נשואים, האם הם שמחו? שתים עשרה שנה אחר כך הם גם יתגרשו, אבל אני שמחתי שיצא לי לחלוק את הגאוגרפיה הזו עם ההיסטוריה המשותפת שלהם.

מפתיע להיווכח עד כמה התרבות הרומית מפוארת, מוחצנת, בלי להתנצל. אפילו בצל כלכלה מתרסקת העיר משדרת עליונות. נכון הרכבת התחתית עמוסה ומלוכלכת, פיח זורם ברחובות, אבל לראות את כיכר ונציה או את גבעת הקורינל מוארים לעת ערב זה מחזה מרשים. תזכורת טובה שלא כל הנוצץ זהב.

רשמים של אוכל – ברחובות הקטנים שליד הקולוסאום חיפשנו חניה לאתונות אבל מצאנו מלוכה: מאפייה מקומית עם מבחר מצומצם של פוקצ'יות פריכות, ניסיתי אחת ומייד רכשתי את כל המלאי: פוקצ'יות דקות עם שמן זית ועגבניות טריות, פוקצ'יות עם פרוסות דקיקות של תפוחי אדמה ורוזמרין ופוקצי'ות עם פרוסות עגבניה וקישואים קלויים. כל פוקצי'ה נארזה בנייר עטיפה חום פשוט שמייד הוכתם בשמן והתקמט חיש קל לכדור עם הביס האחרון. (Pane e Sfizi, Via S Giovanni Laterano) לארוחת צהריים נדדו שוב הרחק מהמון סואן אל תוך מאפייה מקומית אחרת בה בחרנו לחמניות לבנות רכות שחיש קל נבצעו ומולאו בכל טוב: גבינה בשלה, עגבנית שמש מתוקה בשמן זית, וארטישוק מטוגן וכל הכבודה נארזת בנייר חום ששוב מקבל כתמי ששון ושמחה של שמן זית.

אחרי הקולוסיאום הילדים רצו בין הכיכרות והמזרקות אגב משחק "חפשו את המטמון" שכלל שיחה עם מוכרת קפה, זיהוי שלטי רחוב, בקשת משאלה בפונטנה די טרוי והסתיים באכילת גלידה מצויינת. נכנסו ל- tea room בויה קונדוטי וישבנו על הספה עליה כתב הנס כריסטיאן הנדרסן את הברווזון המכוער ("אולי זה לא זהב, תנסה יהלום") ואכלנו Sfogliatelle ממולאים בקרם פטיסייר פריכים ומתוקים.

בטרסטוורה אכלנו ספגטי שום ואנשובי טריים עם שמן זית ופלפל אדום חריף, ספגטי ברוטב צדפות וטעם עז של ים (אהבתי פחות), ספגטי טונה ועגבניות טריות ברוטב חריף ומעקצץ, וכדורי טונה זעירים בקולי עגבניות ובצל.

בדרך צפונה עצרנו עצירה מתודית במודנה כי הטבלט והאייפון והדיוידי וערימות החטיפים כבר לא עזרו וכולם (כולל הנהג) צעקו גוועלד אז מצאנו מלון נחמד בפרברי מודנה ומרוב שהיה נחמד נשארנו לעוד יום ועל הדרך גם נסענו לונציה. ליד המלון אכלנו במסעדה מקומית חפה מפוזה ומתיירים פיצה נהדרת ופריכה, ריזוטו אספרגוס ופרוסות לא דקות של קפרציו בקר עם עלים ירוקים ובלסמי מודנה. אני הזמנתי מיסטו פריטו של קלאמרי ושרימפס, שהזכירו לי את המסעדה האיטלקית הראשונה שאכלתי בה בארץ – תחזיקו חזק – היא היתה בנתניה (ברחוב הרצל וקראו לה מאמא מיה) הגישו שם לחמניות שום משגעות ומיסטו פריטו יותר טעים משל המסעדה במודנה, אבל הנתנייתית כבר נסגרה מזמן ואנחנו הלומי לימונצ'לו הבטחנו לבוא שוב בקיץ. למחרת נגמרו לנו הבגדים הנקיים אז נכנסו לאוטו והמשכנו צפונה.

בדרך קצת לפני שיצאנו מאמיליה רומנה ללומברדיה (די בשם הזה כדי להעציב אותי כי אני נזכרת בסיפור על הנער הלומברדי מספר "הלב" / דה אמיציס) עשינו עצירה אחרונה בהחלט בANTICA MOKA שזו מסעדת שף מפונפנת בוילה עתיקה עם רהיטים מכובדים, מפות צחורות, כוסות קריסטל ליין והדום לתיק של הגברת. עשינו לילדים קורס קצר לגבי מה עושים עם המפית, מהי הצלחת ללחם, מה הצלחת לשמן ועם איזה מזלג מתחילים במנה הראשונה (כישורי חיים) ומשם גלשנו לארוחה איטלקית רמת מעלה ודרג: מרק תרד עדין עם לביבת תפוח אדמה, רביולי שקופים מבצק ממולאים בריקוטה אוורירית ברוטב סלק ובלסמי, טורטליני זעירים ממולאים בבשר וציר מוגשים בקונכיית פרמז'ן, טליאטלה רחב עם רגו משובח, ורביולי קטנים יותר ממולאים בדלעת עם נגיעות אמרטו ברוטב חמאת מרווה. בסוף הארוחה הגיע השף בכבודה ובעצמה לראות את הבמביני והאם האוכל היה לנו טעים. בבת אחת הסכמנו שהמנות המעודנות וצורת ההגשה המקורית (והמודרנית) לא ממש עמדו בקנה אחד עם איך שהשפית שלנו נראתה: סבתא עבת בשר ומשופמת (!) עם גרבי ניילון עבים מגולגלים עד הברך ונעלי גולדה שחורות. הטיול הזה לימד אותנו דבר או שניים על הרווח בין מה שאנחנו מדמיינים על המציאות ובין מה שהיא באמת. ומכיוון שאין על מה להלין (הכל באמת רק טוב), הבה נתמקד בקינוח טוליפ פריך ממולא קרם פטיסייר ותותים מבושלים בסוכר. Antica Moka Via Emilia est 1496 Modena. לא זול.

וכל המחשבות האלו הובילו אותי למחשבה נוספה – יש לי אספירציה לעשות דברים גדולים באמת בחיי, אבל בסופו של יום אני מוצאת את עצמי בפינג פונג בלתי נגמר של מי יקפל כביסה וקניות בסופר. אני קצת מקנאה באנשים שחיים את היעוד שלהם באופן בלתי מתפשר ושעבורם כל יום, כל היום הוא עוד צעד בדרך למימוש נשגב. אני בסוף כל יום ממלאה מדיח, מכסה את הילדים ונופלת לישון.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על הרווח שבין הציפיה לציפית

  1. אלכס

    It's good to have you back – איזה כייף של כתבה, ונראה שהפעם המרחק והעובדה כי קשה יהיה לבחון את ההמלצות המימד הפילוסופי תפס מקום מרכזי בחווית הקריאה. ואכן "הטיול הזה לימד אותנו דבר או שניים על הרווח בין מה שאנחנו מדמיינים על המציאות ובין מה שהיא באמת" הוא משפט נהדר, ועם קצת אלכוהול ואוכל טעים המציאות נראית עוד יותר טובה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s