נתי היא חברה מגיל שלוש. החברות שלנו ידעה עליות ומורדות תקופות קרובות יותר ופחות אבל תמיד הוכתרה כחברות הכי ארוכה והכי סטבילית במזרח התיכון ובעולם בכלל. כשנסעתי לטורקיה בכיתה ה' היא היתה היחידה ששלחה לי מכתבים ועד היום היא מהחברות האלה שמכירות אותך לפני ולפנים: טרום הפוזה של גיל הנעורים ומה שבא אחר כך, טרום התארים שרכשת וטרום הכבוד שרוחשים או לא רוחשים לך הבריות. זו היכרות מארגז החול ועל פגישה עם חברה כזו אי אפשר (וגם לא רצוי) לותר.

היה לי ממש ממש חשוב שניפגש לפני שעוברים לחו"ל וכך יצא שלא תכננו איפה להיפגש (רק מתי) וגם לא בדיוק לאן נלך. ברקע כל פגישה שלנו מזמזמים הימים של לפני עשור פלוס פלוס בו חרשנו את מסעדות העיר ימה וקדמה, צפונה ונגבה: היא בתור עורכת עכבר העיר וגסטרונומית חובבת ואני בתור חובבת אכילה. שעות היינו מדברות על המסעדות שנרצה לבקר בן, המנות שנאכל, הגברים שנפגוש והדברים שיקרו לנו בעתיד הרחוק (בעלות דמיון מוגבל שכמותנו פינטנזו על חתונה וילדים). חיי רווקות פרועים בעיר הגדולה נטולי דאגות או מחויבות שזורות כמיהה עזה להתמסד.

בדרך לרמת החייל בפגישתנו היא שאלה "נוימי את יודעת איפה מסעדת הדסון" שזה מסוג השאלות כמו האקדח המעשן מהמערכה הראשונה: ידעתי שבמוקדם או מאוחר נגיע לשם. נבואת הבטן התגשמה מוקדם מאוד מאחר ששאר המקומות נפסלו מהר מאוד (בשגב אקספרס לא היו מקומות, לי לא התחשק איטלקי ולה לא התחשק סושי). הכניסה להדסון דרך חצר נעימה בין בניינים גבוהים אבל את הרעיון לשבת בחוץ גנזנו חיש מהר בהעדר שולחנות בחוץ.

לפתיחה הזמנו שרימפס ברוטב חמאה ושום: לשולחן הגיעה קערה נדיבה (11 או 12 שרימפס בגודל בינוני) ברוטב חלק של חמאה ונגיעות פסטו פטרוזיליה. השרימפס פריכים והרוטב מצויין מה שדרש הזמנה מיידית (בניגוד להחלטה הראשונית שלא אוכלים לחם) של לחם הבית – שני פלוטים שחיש מהר הסתיימו סביב ניגוב הרוטב הטעים לכשעצמו. זה חלק מהכיף עם נתי אפשר להחליט החלטות חשובות ונכונות (אי אכילת פחמימות) אבל תמיד יש מקום לעשות U TURN בבחינת חיה ותן לחיות.

במנה השניה כבר התחרענו באופן פחות הוך תל אביבי ויותר דאון טאון חדרתי על כריך פילדלפיה: בתוך ג'בטה פריכה שחוממה באופן שהשטיח אותה לכדי טורטיה עבה, נחו להן פיסות אנטרקוט דקות שלובות בפרוסת גבינת אמנטל נמסה, ועל הכל ערימות בצל מטוגן ומיונז חריף והכל טובל ברוטב מעולה שדרש מיידית עוד מנה של לחם (אבל גילינו איפוק). טורפות שכמונו חיסלו את המנה בכמה ביסים ושטפנו את הכל בבירה ויין.

קשקשנו עוד קצת על החוגים באריקה לנדאו וכמה ימים פנויים כדאי להשאיר לילדים כדי לפגוש חברים ואני חשבתי לעצמי בשקט כמה אני מתגעגעת לימים שהעתיד הזה היה עוד בפנטזיה. בקצב הזה אני עוד אמצא את עצמי מחפשת ממנה מכתבים בתיבת הדואר.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הגשרים על הדסון

  1. כרגיל מקסים, בטח פוסט זה בטח מהווה פוסט מעבר לכיוון של ריוו פונדו בין הפרות הדשנות של האלפים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s