לאחרונה יצא לי הרבה לחשוב על סוגיית הזכרון, העיסוק במה אנחנו רוצים לשמר: חוויה בלתי נשכחת, רגע מרגש, אדם אהוב, מנה טעימה. הכל התחיל בטקס הפתיחה של האולימפיאדה (שמתי לב שהרבה דברים נפתחים באיוונט הזה לאחרונה). היה את הדיון המורכב אודות דקת דומיה לספורטאי מינכן, ואז בטקס בין זיקוק לשיר לריקוד לצניחה חופשית הקרינו תמונות רבות של אנשים שהיו ואינם עוד ככה במשך כמה דקות טובות ולא יכולתי לחשוב למה לא יכלו כבר להוסיף עוד דקה לספורטאים ההם. ולמה כל ההקדמה הארוכה הזאת, בבזל 5 שזה המקום בו אני עובדת היתה מסעדה קטנה שנסגרה השבוע  ובטח שאין שום דבר טוב לכתוב על האוכל שהוגש בה, הוא היה איום ונורא. מטבח מוסדי שפרש מזנונים של סלטים קרים ומנה חמה בהגשה, תוספות ככל יכולתך וקינוחים מופרכים כמו קרמבו וחטיפי קוקוס אדומים. אבל כל אימת שנכנסתי בשערי ההיכל הדל הזה שהאכיל אנשים ענקי דרך וצנועי הליכה קרה לי משהו מופלא: נסעתי במנהרת הזמן לתקופת בית הספר היסודי בחדרה, למרפסת המסעדה שבתוכה זכו לאכול ילדים מאושרים שאמותיהם עבדו עד מאוחר. אתרע מזלי ואמא שלי חיכתה לנו עם ארוחת צהריים כל יום וחרף תחנוני סירבה לרשום אותי למסעדה. בעקשנות ילדותית כמעט ביליתי את כל ההפסקות של שעה 12 בפתח המסעדה (יחד עם עדר ילדים מורעבים) בתקווה לקבל איזה משלוחה קטן מהארמון. ובכן הריח שהמם את כל באי מסעדת בזל 5 (והדיר רבים וטובים הרחק משם) היה זהה בדיוק לריח של מסעדת ילדותי הנשכחת. שש שנים (ברוטו) היתה לי הזכות לשוב ולהיזכר בריח ילדות אהוב כל צהרים מחדש. מודה שזו היתה דקת דומיה יחסית ארוכה אבל פרוסט כתב על זה כרך שלם.

ואם כבר בדקות דומיה עסקינן אי אפשר לא להזכיר את טייסט אופ סצ'ואן בכפר שמריהו, את תפוח זהב וקרן, את הפוקצי'ה של אוקיינוס ואת רביולי הסרטנים של אורקה. נכון שיש פוקצ'יה טעימה גם ברפאל, ונכון שיש בורקס סרטנים מצויין ביפו תל אביב, שלא לדבר על אוכל אסיאתי משובח בצפרה, אבל. ואז אחרי שחשבתי את המחשבה הזאת מההתחלה ועד הסוף הבנתי שמשהו בראשוניות הזו כשהחך או האף פוגשים משהו שמטביע חותם, זה יכול להשאר בלב שלך לנצח, והנצח הזה מתקיים רק בלב שלנו, מקסימום בלב של עוד מישהו קרוב שהיה שם אתנו. ולכן אולי טוב שלא הפריטו את הזכרון של ספורטאי מינכן בין מרי פופינס למלכה בורוד. הנסיון לזכור דומה לניעור שמיכה מלאת חול בחוף הים: מי שעומד קרוב מרגיש כל גרגר, לשאר לא איכפת.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על הזיכרון

  1. כל כך נכון, ואם רוצים להיזכר צריך לדעת ורק מעט יודעים כי האנדרטה לספורטאים נמצאת בפינת רחוב בארי וויצמן, מתחם גדול בלב העיר אשר רוב האנשים עוברים לידו ללא ידיעה. ולגבי אוקיאנוס, רוויולי הסרטנים של אורקה אין מה להגיד אכן זכרונות טבועים, לירושלמים יש גם חומוס של אבו שוקרי וכנאפה בעיר העתיקה.

    1. התמזל מזלי, שאמא שלי עבדה (בבית הספר) וכך יכולתי לאכול באותה מסעדה מופלאה, וצמחונית יש לומר, בבית הספר שלנו בחדרה. זוכרת היטב את קציצות הדגים שחברה אחרת שלנו היתה מוכנה שכיתת יורים תחסל אותה רק כדי לא לטעום מהן, זוכרת את טעם תבשיל הגריסים והשעועית – סוג של חמין לעניים שכזה, אבל טעים, את קינוח הגבינה ותרכיז הפטל, את תורני השולחן שהיו עומדים בראשו וממלאים כל בקשה של יושביו, את המחנכת האכזרית משהו, שהיתה גוערת במי שלא סיים מהצלחת… הזיכרון הכל כך פרטי הזה, שרק מי שהיה שם – יודע.
      התרגשתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s