לאחר המתנה מורטת עצבים של שש שעות בפתח השגרירות הפולנית שבמהלכה התיידדתי עם כל הנשים שחיכו אתי (כולל החלפת תאריכי היומולדת שלנו, של הילדים ושל הבעלים ומה זה אומר על ההתאמה הכללית בין כולנו) גיליתי שחסר לי טופס מרכזי הוא טופס האזרחות הפולני.

ברגע הראשון (כלומר ב 14:05) רציתי להרוג מישהו, אחר כך נזכרתי שאחרי שהרציתי בוקר שלם לחברותי החדשות על סובלנות והכלה זה יראה מוזר שהגורו שלהן הפכה לרוצחת סידרתית ולכן הפטרתי "הכל מדוייק" וביקשתי שיריצו בקרת איכות קטנה ויגידו לי מה עוד חסר. הממצא הנוסף היה שגם תמונות הפספורט לא עוברות את התקן והן (ששמחו סוף סוף להיות במקום שגם נותן עצות ולא רק שומע) שלחו אותי לפוטו לינוף באבן גבירול 12 ששם ורק שם יודעים לצלם תמונות שעוברות את המבחן של הפקידים הקשוחים בשגרירות. החלטתי ברוח הרצאתי מהבוקר להפוך את הלימון ללימונדה וכשחלפתי על פני המזנון בדרכי לפוטו לינוף ידעתי שלפני או אחרי הצילומים ושלפני או שאחרי שאתקשר לעו"ד הפולני שלי אני אוכל במזנון. יש רגעים צלולים כאלה שפתאום כל מחשבה הופכת למציאות. החלטתי גם שאחנה בכחול-לבן באחת הסמטאות שיוצאות מהבימה ובלהט הידיעה כבר חייגתי לסלופארק חנייה סלולרית מהנייד.

אחרי שמונה סיבובים במרמורק על שלוחותיו המחשבה אכן הוגשמה, לא לפני שהתנשקתי חזיתית עם תמרור ועליתי עם שני גלגלים על המדרכה. העיקר שאני יוצרת מציאות.

הגעתי למזנון והדבר היחיד שהתיק שלי הכיל נגד הרעש והבאלאגן היה משחת טראומיל. החלטתי להבליג על חוסר הנוחיות שממנו סבלו אוזני ולהזמין.

התפריט היה כתוב על גבי שקית נייר חומה וכלל מונחים כמו "אינטימי" ו"אמבורגר". שאלתי אם ה"אמבורגר" שונה במשהו מ"המבורגר" ונעניתי שלא, באופן שגרם לי להסמיק על חוסר הקוליות שלי. כאילו "גיברת באמת, כתוב באלף כתוב בהא מה זה באמת משנה?"  הקונספט הועצם בשאלתו של הקופאי תכול העינים "איך קוראים לך היום" נעצרתי שניה וחשבתי מה התשובה הנכונה. האינסטיקט אמר לי שקוראים לי היום כמו שקראו לי במשך 45 השנה האחרונות אבל השאלה הזו הפתיעה אותי (וגם רציתי להמנע משגיאות מביכות מהסוג של ה"אמבורגר"). אבל את גיל 16 בו חלמתי על שם אחר, בית אחר ומדינה אחרת עברתי ביעף, ואין כמו כוחו של הרגל, אז עניתי את התשובה הלא קולית בעליל "נעמה". לידי ישבה סבתא חיה ומעליה גברתן בשם חיים. את זה למדתי עשר דקות מאוחר יותר שקראו בשמם לקבל את ההזמנה. אפילו היה אדולף אחד שלא דיבר גרמנית.
כבר בקופה העריתי לקרבי את הבירה הראשונה עם שני אקמול פוקוס  לטשטש את זכרון החרפה הפולנית. עד שהתפנה מקום על הבר אירגנתי לעצמי צלוחית של טחינה עם כמה כפות מיץ עגבניות ורסק פלפלים ירוק עם מלא שמן זית וקינחתי את כל הכבודה עם פסי הפיתה שהונחו ליד. השילוב היה כל כך טעים שמהרתי לארגן צלוחית נוספת אלא שהפעם לקחתי כף כדי לא להמשיך עם חרפת הפיתות הנימוחות והרכות.

הזמנתי סטייק מינוט בפיתה ובינתיים  צפיתי בשף מכין פיתה עם המבורגר וביצת עין, פיצה עם רטטוי וביצה קשה , וצורח למטבח (בחיי) "כמאל" "חדש" "היום" "עין" ועוד. בעמדה יש טבח שתפקידו להכין את הפיתות (פרוסות עגבניה, בצל וחמוצים), אחריו יש טבח שמרכיב את המנה ומוסיף שמנת, טחינה, עגבניות קצוצות, בצל ירוק ורסק פלפלים ירוק בתוספת המגשים שמגיעים מהפלנצ'ה ויש טבח שכל תפקידו להכין את שקיות הנייר החומות לקליטת התקרובת אגב שהוא מרפד כל שקית בנייר נוסף (מה שלא ממש עוזר ובסוף נוזלי הפיתה מרטיבים לך את האצבעות).

הסטייק שלי היה טעים אבל לא התעלפתי. בינתיים ראיתי שמועכים תפוחי אדמה עם מה שנראה לי (בדמיוני) כבצל מטוגן או אולי פטריות כמהין, אבל נמסר לי שזו בסה"כ הקליפה. כנראה שהם התרשמו כי הטבח הגיש לי שורה עם תפוח"א שמנת ובצל ירוק (שורה זה הקצה של הפיתה שנזרק לפח, החלקים שעוזרים במיתולוגיה היוונית לפקחי מס הכנסה לדעת כמה מנות נמכרו). סרבתי בנימוס וביקשתי רק את הקערה בה מעכו את תפוח האדמה. החומר החום אכן הסתבר להיות קליפה חרוכה של תפוח אדמה. הנדיבות שלהם שיפרה את מצב רוחי והזמנתי עוד בירה ושורה לבנה מה ששגרר בדיחות שחוקות על כמה זמן לוקח להכין שורה לבנה לבנה וכיוב. אני כבר בהיתי בתקרה (שני אקמול פוקוס זוכרים?) והבחנתי שיש אולי 30 אהילים ממוקמים אחד ליד השני כמו באיזה בדיחה.

השורה הגיעה לבסוף ובתוכה פרחים של כרובית תינוקת נמסה לתוך עליה (מי שמזהה את הטרמינולוגיה שיקום) וזה העיף אותי גבוה הרבה מעבר לאהילים.

שמחה ומחויכת הלכתי לפוטו לינוף, נזכרת בסבתא הפולניה שלי שבמזנון שלה היו רק קריסטלים וסוכריות שוקולד יין עטופות בצלופן בצבע אדום ואיך שהיא בטח מתהפכת עכשיו בגללי שמבקשת דרכון פולני.

נ.ב. על המחיר לא נדבר הפעם כי הוא שערורייתי.

נ.ב.ב. כל הטבחים הפועלים והקופאים שעובדים במזנון עטורי רעמות שיער שלא היו מביישות את דרק שפרד מה שעושה את זה מאוד נעים לשבת על הבר ולהביט בהם. אז בתחרות בין הרעש ללוק נצחו העינים.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מזנון

  1. מדוייק כרגיל, אכן מנות עם בשר הן לא משהו אבל כמו כל אייל שני ובית ספרו האומנות היא בירקות ובשמנת דובלה קרם. בפעם הבאה קחי גם קצת מהמשחה הלבנה ליד רסק העגבניות מעולה.

  2. עשה לי יותר חשק לקרוא את שאר הפוסטים מאשר לאכול שם…
    אם הייתי קורא אחרי שהייתי אוכל, בטח היו רואים לי המון פטרוזיליה בחיוכים הרחבים מהקריאה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s