בין פסטיבל הקרח לפסטיבל הפרח החלטנו לארוז את הילדודס לתוך יום אינטנסיבי בירושלים להיכרות עם מקורותינו. כמו כל אדריכל קניונים טוב קבעתי שני עוגנים ליום הזה-  האחד בראשיתו: ביקור במנהרות הכותל והשני בסיומו: בחזיון האורקולי במגדל דוד. היה ברור שאת שני המאחזים האלה צריך לפדר במעט צבע ושמחת חיים וחשבתי שביקור משפחתי במחניודה יכול לספק את התוספת החילונית הזאת. לא התבדיתי. המסעדה מלאה מפה לפה, מוסיקה צוענית בווליום רציני, הטבחים בתזזית נראית לעין,  שלא לדבר על המלצרים, הסועדים וכל השאר. וליתר בטחון בחוץ עומד צדיק שרע לו עם כוס פלסטיק ביד ומזכיר לכל מי שממתין להיכנס שהמסעדה היא שרץ.

מאחר שהמתנו באכסדרה זמן רב, הספקנו להחליט עם איזה מנות נפתח את הארוחה: פולנטה פטריות ואספרגוס, סלט עגבניות ואנשובי, ריזוטו פטריות (שקוראים לו בכלל ריזוטו טירפש, אני חשבתי שהכוונה לאיזה חלק פנים של בן בקר זה היה נשמע לי כמו טחול או משהו אבל מסתבר שבמרוקאית קוראים  לפטריית הכמהין "טרפש"), שניצל ופתיתים לילדים, חמשוקה (קבב מפורק עם טחיה ויוגורט) ושקדי עגל לקרניבור.

האוכל הגיע במהירות – מהירות גדולה מדי לטעמי. הרושם שלי היה שלמעט השניצלים והריזוטו – כל האוכל היה מוכן מראש ורק חומם לפני הגעתו לשולחן, חימום קצר כזה שלא החזיק אפילו עשר דקות. הפולנטה היתה טעימה בהתחלה ואז מייד התקררה והפכה לגוש צהבהב וקשה של דייסת תירס. החמשוקה היתה קרה מהביס השני וצפה בכמות שמן מרתיעה. לשולחן הוגשו מצות(!) בשקית נייר חומה ופעם נוספת אמרתי לעצמי שלפעמים לא לעשות משהו עדיף על פני לעשות משהו הזוי כמו להגיש מצות במסעדה לא כשרה. שקדי העגל היו מצויינים אך לוו באיולי חמוץ מדי, וקערת העגבניות הכילה כמות מבהילה של עגבניות מאותו סוג ושלושה אנשובי לשעבר שניסו לשחות אל מול הזרם… (ללא הצלחה). 

אולי האשם בקדוש שמלמל בחוץ אולי היה זה סתם יום עמוס אבל בכל מה שקשור לאיכות האוכל היתה זו אכזבה רבתי. מה שכן למי שמחפש לחוש חדוות חיים ושמחת נעורים – זה המקום הנכון. חרף ימי חול המועד והעומס שעימם, חרף בינוניות האוכל, המקום עליז, נדיב וקצבי. מדי פעם נשמעות צהלות, מחיאות כף ספונטניות והאנשים היושבים נדמים בעיני ככאלה שפחות מתעניינים במה ויותר באיך. אנשים שרוצים בכל הכוח 'והיית אך שמח' ואת הסחורה הזאת המקום מספק בענק. 

קינחנו בעוגת סולת נחמדה והמשכנו למוזיאון ארצות המקרא לא לפני שהסכמנו עם המטורלל שבחוץ שאכן טובל ובידו שרץ.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מחניודה

  1. לעוגת הסולת המצרית הם קוראים בסבוסה, ואכן הרגשתי דומה, זו פעם (לפני שנתיים) היתה מסעדה טובה אבל הנפילה היתה מהירה, אם פעם היו אומרים פעם שלישית גלידה, כאן בפעם השלישית אומרים עדיף רחמו או קובה קצת יותר למעלה ברחוב, לפחות שם כבר עושים אותו הדבר כבר 40 שנה ברצף, אין שינויים, תמיד מלא ואין אכזבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s